האיש ההוא. על דייויד רובינסון

מי שסדרת הגמר הנוכחית לא הספיקה לו – ואם לשפוט על פי הרייטינג, מדובר ברוב האמריקנים – כדאי שיתרגל. חוסר האיזון המתמשך בין מערב ומזרח יחלוף עם הזמן, יש להניח, אבל אופיו של המשחק המודרני נובע מגורמים עמוקים, שהשינויים הקוסמטיים אינם מצליחים להתגבר עליהם: האתלטיות העצומה של השחקנים, המאפשרת להגנות לבטל את רוב היתרונות ההתקפיים; פיזור הכשרון על פני 29 קבוצות (וה-30 בדרך), הגורם לכך שהסגלים העמוקים מהעבר, עם 3 אולסטארים ומחליפים ברמת חמישיה, עברו מן העולם.
אבל הבעיה היא לא בכדורסל – וזה לא חסר גם בפלייאוף הנוכחי, שהיו בו הרבה טקטיקה ומהפכים – אלא באופיים של השחקנים. סטטיסטית, טים דאנקן נתן אתמול לפנות בוקר את אחת ההופעות הגדולות ביותר של סנטר בסדרת גמר. אבל דאנקן הוא לא סטאר במובן השיווקי.
ג'ייסון קיד שחקן גדול, אבל לא שובה לב. בכל הליגה קשה למצוא בוננזה של דעת קהל מסדר הגודל של פעם. ואם כך, לא נותר אלא להתרפק על דברים קטנים יותר. דיוויד רובינסון, למשל. אני זוכר את המשחק הראשון של האדמירל: בראיון לאחריו נשאל על פאול חזק שעשה, והשתמש במילה "חסינות", ששום עיתונאי ספורט עוד לא שמע בחדר הלבשה (ומעטים שמעו בכלל). כולם התפעלו מהרהיטות, אבל בד בבד נולדה גם התדמית של רובינסון החנון, ההוא שמנגן בפסנתר כשהשאר מקליטים סינגלים של ראפ.
רובינסון לא הפך לכוח הדומיננטי שצפו אחרים. ציניקנים יגידו שהעונה הגדולה ביותר שלו היתה 96'-97' שבה נפצע, שיחק 6 משחקים בלבד ואיפשר לספרס להתגנב ללוטרי ולקחת את דאנקן. אבל לפנות בוקר הוא היה שם עם גביע האליפות השני, והמילים פתאום ברחו לו והשאירו אותו לבד עם הרבה איזכורים של אלוהים, מעין אבי נמני בגובה 2.13 מ'. ואנחנו יכולנו להיזכר שוב מה פירוש הביטוי "קריירה מכובדת".
הוא לא היה שם לבד. הצוות המסייע של דאנקן הורכב מחבורת צעירים, אבל גם מקווין וויליס בן ה-40, דני פרי וסטיב קר ואפילו הינוקא סטיב סמית בן ה-34. היה לכל זה טעם נעים של אנשים שהגיעו, בגיל שבו כבר לא חשבו שזה יקרה להם, אל המנוחה והנחלה.