עברית שפה קשה

בחג הספר העברי נוטים לשבח ולהלל את השפה העברית ולהתהדר במליצותיה וגווניה. מגמה זאת בולטת שבעתיים השנה, על רקע המציאות הקשה והגעגועים אל עבר הרואי ושלם יותר. ההתרפקות הנוסטלגית על השפה ומכמניה הנפיקה סדרה ארוכה של ספרים ומאמרים, מילוני מילים וניבים, כנסים וכינוסים. אך דווקא על רקע זה ראוי להבליט פן אחר, פחות סימפתי של העברית: הפן האלים, השוביניסטי והגזעני שלה.
שפה איננה אקראית. מילים נהגות ונוצרות כביטוי להשקפות עולם ולאידיאולוגיות. מילים הן התוצר הסופי של מחשבות, דימויים, אסוציאציות והבנות סובייקטיביות של המציאות. לכן, במכלול שלהן, המילים הן המראה של התרבות בה נרקחו והוצאו לשימוש. שפה תוקפנית, חסרת כבוד ואלימה תשקף תרבות כזאת. הדוגמאות מוכרות: שפה שמפנימה ומנרמלת ביטויים כגון בעל או נקבה, מבנה דקדוקי שבו ברירת המחדל האוטומטית היא הטיה זכרית ואילו ההטיה הנשית היא תוספת או מעמסה, ומטבע לשוני כגון מסתערבים נחגגת בגאון – כל אלה מהווים סימפטומים לתרבות של שיח חסר התחשבות.
דווקא חדירתם של ביטויים אלה לעברית והתנחלותם בה דורשת להבהיר את המשמעות האלימה שלהם. משמעותה הקניינית של המילה "בעל" היא די ברורה. ההתייחסות אל האשה כרכוש היא ארכאית ומקוממת, בפרט כאשר השפה אינה מביעה הדדיות ואף מילה אינה מביעה פטישיזציה של הגבר. המילה נקבה מבזה ומגמדת את כל ייעודה ומשמעותה של האשה לאיבר הרבייה שלה. כל הווייתה היא פונקציונלית בלבד. ההדדיות המלאה הייתה מחייבת לקרוא לשני המינים "נקבה" ו"פין". המונח "זכר" מרומם כמובן את הגבר לבעל האחריות לשימור ולהמשכיות המין האנושי. אשר למושג "מסתערבים", האם מישהו יכול להעלות בנפשו את התגובה הישראלית למילה בערבית, שהייתה משלבת הטיה מסוימת של המילה "יהודי" כדי לציין כינוי של יחידה התוקפת ועוצרת מתנחלים? דוגמאות אלה מציינות מילים שלא הוחדרו בכוח אלא אומצו בחדווה על-ידי גברים ונשים, שהעברית אפשרה להם לתקשר עם בני עמם ולהתחבר לזהותם הקולקטיבית.
וזוהי בדיוק הסכנה הטמונה בפן האלים של השפה. שפה איננה רק סדרת מילים וביטויים. היא תקשורת ואמצעי התחברות בין אנשים. היא יוצרת שייכות, אחווה ושותפות גורל. אך היא גם משרישה התייחסות ואמונות בדיבור היומיומי ובבנאליות של המובן מאליו. השפה העברית היא במובנים רבים שפה גברית, שוביניסטית ומצ'ואיסטית, שחוברה ונהגתה על-ידי גברים, גם הביטויים בספר הספרים.
אוזנן של נשים רבות אינה כרויה לעליבות ולרמיסה שבמשמעות המונח "נקבה", ורבים אחרים אינם מוצאים דופי ב"מסתערבים". כך הולכת ונבנית ריבודיות בחברה, של גברים על נשים ושל יהודים על ערבים. השפה משרתת דינמיקות של עוצמה ומנציחה מבנים של שליטה. היררכיה כזאת, שמתבססת על נועם ההרגל ולא על בוטות הכפייה, היא הרסנית והרת גורל הרבה יותר.

ד"ר מולי פלג, מלמד מדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב