ברירת המחדל של שרון

מחמוד עבאס הועמד בראש ממשלה וירטואלית, ללא מערכת של חוק וסדר, ללא מסגרת ביטחונית, ללא מטות וללא מבנים. הוא אינו יכול להצליח אם שטחי הרשות הפלסטינית, הנמצאים תחת אחריותו-לכאורה, הם שדה קרב בין ארגונים פלסטיניים חמושים שאינם נשמעים לו ובין ישראל. מצב שכזה ישים קץ להנהגתו בתוך זמן קצר.
כדי להבטיח את שליטתו הממשית בשטחים, על עבאס לשקם את מערכות הרשות הפלסטינית שנהרסו כמעט כליל במבצע "חומת מגן" (לעומת תשתית חמאס שהתחזקה, בהיותה כולה שנאה ונקמה). שיקום כזה יכול להיעשות באחת משתי דרכים: שיתוף פעולה עם ישראל (ובכלל זה החלטה ישראלית שלא לעשות בשטחי הרשות הפלסטינית כבתוך שלה, גם בהימשך הטרור; שיקום שיתוף הפעולה הביטחוני; וסיוע ישראלי ובינלאומי לבנייה פיסית של הרשות ההרוסה וכוחות השיטור שלה), או הסכם עם חמאס.
ישראל של שרון אינה אמיצה די הצורך לסייע לרשות הפלסטינית, ולכן היא ניצבת בפני ברירת מחדל: הכנסת גורם שלילי ביותר לממסד הפלסטיני, אשר עלול להתחמש ולהתחזק. הממשלה, שבתקופתה נשפך דמם של כ-800 ישראלים, בצמוד לסירובה העיקש לשוב אל המו"מ המדיני, מעניקה ברכתה לפיוס היסטורי בין אש"ף לחמאס.
אחת ההתפתחויות החשובות שיצר תהליך אוסלו היתה ההפרדה בין הקבוצה הפרגמטית, שהכירה בישראל, ובין הקבוצה הפונדמנטליסטית שאינה מוכנה להכרה כזאת, בשום תנאי. בשנים 2000-1993 היה עימות אמיתי על רקע זה בין הרשות הפלסטינית ובין חמאס. אכן, שני הצדדים העדיפו למנוע מלחמת אחים, אך המתח היה קשה ביותר, וככל שהתקווה לשלום היתה אמיתית יותר כן הצטמק כוחו של חמאס. האינתיפאדה, שפרצה בעיקר על רקע התחרות בין אנשי תנזים-פתח לחמאס הוליכה לדינמיקה של אחוות לוחמים מחודשת מול ישראל, תוך טשטוש גובר והולך של ההבדלים בין הקבוצות הפלסטיניות.
חזרה אל התהליך המדיני היתה כופה הפסקה של המגמה הזאת, ובחירתו של אבו-מאזן היתה יכולה לספק נקודת מפנה, אחרי תקופה ארוכה של קיפאון מדיני, ולחדד את הפער בין הפרגמטיסטים והפונדמנטליסטים. ה"הודנה" עלולה למנוע זאת, מה גם שממשלת ישראל אינה מתכוונת לנקוט מהלך מדיני מזורז ולהעמיד את הפלסטינים בפני הכרעה היסטורית שעשויה לפצל אותם. בינתיים, נראה שחמאס ינצל את ההזדמנות, ישתקם צבאית, יהפוך לחלק מן הרשות הפלסטינית ויהיה גורם מכריע בסירוב פלסטיני להתקדם לכיוון רצוי לאבו-מאזן ומקובל על רוב הישראלים. אנו עלולים לחזור על מה שקרה בהפסקת האש עם מצרים ב-1970: המצרים ניצלו אותה לקירוב טילי נ"מ, ואילו ישראל דחתה את ההצעה להסדר ביניים ואת הצעת יארינג להסדר הקבע, שהיו עשויות להביא להסכם נוסח קמפ-דיוויד ב-1971 ולמנוע את מלחמת יום הכיפורים.
מה לעשות? לסייע לאבו-מאזן ולאנשיו, ולמנוע מהם את הצורך להיות תלויים בחסדי חמאס. לחדש בהדרגה את שיתוף הפעולה הביטחוני, אשר מנע אירועי טרור רבים בשנות ה-90. להבין שהימנעות ממו"מ, גם אל מול טרור, היא הפרס הגדול ביותר לטרוריסטים. בקיצור, להחזיר את ההבחנה בין הפרגמטיסטים ובין הקנאים כדי לבנות באזורנו קואליציה של שפיות.