דמעות

כשנהרג יהודי, מתגייסת התקשורת הישראלית כולה ומספרת את סיפור חייו, מביאה את תמונתו ופרטים עליו ועל משפחתו, וכמובן תיאור מדויק של נסיבות הריגתו. וכל זאת בכותרות ראשיות ובעמוד הראשון. בתקשורת האלקטרונית ובאינטרנט נקבל, בשוטף, פרטים מן השטח – היכן ואיך נפגע, לאיזה בית חולים הובהל, מה אומרים החברים והמשפחה שלו.
ומה קורה כשנהרג פלסטיני? אף לא שמץ מכל הסקירה הנרחבת שזוכה לה ההרוג היהודי. אם הפלסטיני הוא בן הגדה המערבית או עזה, הוא מוצג כעוד מספר אחד שנוסף לרשימת ההרוגים. אם הוא נהרג ביום רגוע יחסית שבו לא היו נפגעים יהודים, יתכן שהוא (המספר) יצויין באחד העמודים הפנימיים או בשולי הדיווח במדיה האלקטרונית, ותמיד ללא קשר לנסיבות. דוגמה לכך הייתה השבוע כשנהרגו ביום אחד ארבעה ישראלים. כל העמודים הראשונים היו מוקדשים לסיפורם. דבר לא נאמר על עוד ארבעה הרוגים שנהרגו באותו יום - פלסטינים. במקצת העיתונים הם הוזכרו בכתבות צנועות ובשולי העמודים. תבואו ותאמרו כי הם אינם אזרחים ישראלים ושגם בתקשורת הפלסטינית אין דיווח מקביל על החללים הישראלים – ניחא. אבל האם אתם חושבים שהפלסטינים אזרחי מדינת ישראל "נהנים" מיחס הוגן יותר בעיתונות הישראלית? כלומר סיקור התואם את זה שמקבלים האזרחים היהודיים? לא ולא. גם אנחנו מזוהים בתקשורת הישראלית כ"מספרים" בלבד.
בהפגנות ההזדהות של ציבור האזרחים הערבים בישראל עם מה שאירע באל-אקצה ובשטחים נרצחו בגליל ובמשולש 13 אנשים (מוחמד ג'ברין, ראמי ג'רה, איאד לואבנה, אחמד סיאם, אסיל עאסלה, עלאא נסאר, וליד אבו סאלח, עמאד ג'נאים, ראמז בושנק, מוחמד ח'מאיסי, וסאם יזבק, חוסיין אלהאמשארי ועומר עכאווי).
התקשורת הישראלית אומנם הביאה את המידע על הריגתם, אבל המידע בא ממקורות המשטרה והצבא בלבד. התקשורת הישראלית לא טרחה לחקור מה באמת קרה, איך נרצחו אזרחים אלה, מי הם, איך מרגישות המשפחות שלהם, ופרטים נוספים שנאספים ומתפרסמים כאשר מדובר בהרוג יהודי. איך יתכן הדבר? הרי לבחורים האלה שנהרגו יש משפחות, היה להם עתיד, הם הותירו מאחור אמהות. גם האמהות שלנו ילדו אותנו לאחר 9 חודשים, הן מרגישות ובוכות כמו כל אם יהודיה – איך דבר מכל זה לא נשמע בתקשורת הישראלית? נראה שלפי הגיונה של התקשורת הישראלית אימא יהודיה יכולה לבכות ולהתאבל אך לאימא ערבייה אין דמעות בעיניים (ואפילו היא אזרחית ישראלית).
יש אם-כן הבדל גדול בין היחס והכיסוי שנותנת התקשורת הישראלית, לענפיה השונים, לאזרחים היהודים בישראל לבין זה שהיא מעניקה לאזרחי המדינה הערבים. כשמדובר בנו - הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל - תמיד יש סיבה "טובה" לממשלה, לצבא ולמשטרה - לפגוע בנו. אנחנו אזרחים שאזרחיותם לא מובנית מאליה אלא תלויה בכך שהמדינה תקבע כך. לחילופין יכולה המדינה לקבוע שאנחנו 'איום' – בשני המקרים האזרחות שלנו לא ממש נחשבת. שלטון יכול להתנהג בכל מיני צורות פשיסטיות כשהוא משתמש בחוק בצורה אלימה. לכן אחת ממערכות הביקורת המרכזיות במשטר דמוקרטי זו התקשורת. חובתה לדווח ולבצע את עבודתה מנקודת מבט ביקורתית, אתית ומקצועית. התקשורת הישראלית נכשלה אם-כן בתפקיד מרכזי שלה.
הזכות לחיות - ולחיות בכבוד - הנה זכות עליונה של כל אזרח. כאשר מדינת ישראל רומסת זכויות אלה של חלק מאזרחיה, אפשר היה לצפות מן התקשורת הישראלית שלא תתמוך בה בעיוורון ותחזקה, בלא כל ביקורת ובלא בדיקת שטח ממקורות ראשוניים. לצערי העיתונות הישראלית נכשלה בכך ולא עמדה בשליחותה המוסרית והמקצועית כעיתונות אובייקטיבית.

פלסטין אסמאעיל מנהלת את "אעלאם" – מרכז תקשורת לאוכלוסייה הערבית-פלסטינית במדינת ישראל