גם החינוך קורס

כמו בכול סוף שנת לימודים, הילדים יוצאים לחופשה וההורים נכנסים למשמרות דאגה. הצעירים בדרכם אל חוף הים, מועדוני הבילויים והרפתקאות של פריקת עול; המבוגרים לחוצים ודרוכים, ממתינים שרק ישובו בריאים ושלמים ממסעות חירותם. עד כאן, עולם כמנהגו נוהג ואין חדש תחת השמש.
אם נדרוש מעצמנו מעט חשבון נפש עם סיומה של שנת הלימודים, נגלה שמצבנו בכל זאת שונה בצורה משמעותית מהמצב בשנים קודמות. המדינה שאליה גדלים ילדינו מאמצת במהירות נוהגים ומאפיינים של העולם השלישי, ומערכת החינוך מידרדרת מבחינת משאביה החומריים, הישגיה הלימודיים וערכיה השוויוניים. עד כדי כך חמור המצב, שספק אם נוכל להבטיח לילדינו ולנכדינו את אותם סטנדרטים בסיסיים שמאפשרים קיום אנושי של כבוד: מטיפת חלב לתינוק ועד פנסיה לזקן, משירותי חינוך סבירים ושוויוניים ועד להשכלה גבוהה ומחקר אקדמי, מתרבות דמוקרטית שבה הכול נהנים משוויון בזכויות אנושיות ואזרחיות ועד לחיי תרבות עשירים של יצירה אמנותית, תיאטרון מקורי ותקשורת שאינה רק מסחרית אלא גם ציבורית ואיכותית.
הקשר בין קריסת מערכת החינוך לשקיעת מדינת ישראל אינו מקרי. כפי שהוגים וחוקרים טענו והוכיחו פעמים רבות, החינוך הוא בבואה של החברה כולה, ותכונותיהם של אזרחיה הצעירים של המדינה מושפעות יותר מהערכים והנוהגים הרווחים בחברה הרחבה מאשר מהמסרים המועברים אליהם על-ידי מוריהם בבית הספר. דוגמה מובהקת לכך חוויתי על בשרי, כאשר בזמן שהותנו בקנדה סירבו ילדיי לגלוש על סקטים ללא קסדות, ואילו כאשר חזרנו ארצה לא עברו 24 שעות עד שהודיעו שהם מסרבים לעלות על סקטים אם הם נדרשים לחבוש את קסדותיהם. זה עניין של "התרבות שבאוויר": התור שבטור או התור שבעיגול, כיבוד החוק או ביזויו, בחירה פוליטית במוכשרים ובישרים או דילים עם מאפיונרים פקחים ותכמנים, הקפדה על סטנדרטים של איכות והגינות או חרדה שמא אתפס בעיני חבריי כחנון, לפלף או פראייר.

כישלון בהשקפת העולם

החברה שלתוכה גדלים ילדינו מצויה בנסיגה בכול תחום משמעותי: באימת המוות בפיגועים ובכבישים, בנסיגה הכלכלית, בהתרחבות העוני והפערים החברתיים, בקיצוץ ההרסני בתרבות, בהשחתת המערכת הפוליטית, בהתנערות מערכי הדמוקרטיה, באלימות הגוברת בקרב הנוער, בסחר המחפיר בנשים, בעושק העובדים הזרים, בישראלי המכוער המבאיש את ריחנו בחו"ל, ובנסיגה המדאיגה בהשקעות בחינוך ובהישגים הלימודיים.
חשוב לומר בבירור שאין מדובר בתקלה מקומית או במדיניות שגויה בתחום כזה או אחר. הכישלון הוא מסדר גודל מהותי, חינוכי ותרבותי – בהשקפת העולם ובסולם הערכים. במקום שממשלת ישראל ומשרד החינוך יחזקו את המחויבות לערכי החיים והצמיחה של המדינות המפותחות – בהשכלה, בדמוקרטיה, וברווחה – אימצה ההנהגה את ערכי הניוון והשקיעה של לאומנות כוחנית, חמדנות כלכלית ודרוויניזם חברתי. די להביט בהתנהלותם של חלק מנבחרי העם החדשים, בפגיעה בשכבות החלשות, בפיטורי המורים ובקיצוץ ביצירה התרבותית, בשעות ההוראה ובתוכניות לחינוך לדמוקרטיה.
עד כמה שהדבר יישמע נאיבי, הסיכוי טמון בכל זאת בחינוך. הדרך להחזיר את ישראל אל חיקן של המדינות המפותחות היא ביוזמה לוחמנית של אנשי חינוך, רוח ואקדמיה, שירימו קול מחאה וזעקה ברוח מילותיו של הנביא ישעיהו: "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה". מנהיגות רוחנית וערכית שכזו תדרוש מהממשלה וממשרד החינוך להשתית את החברה והתרבות על היסודות שערכם מוכח בכל פינה ואתר בעולם: השכלה רחבה, תרבות דמוקרטית וצדק חברתי, שהוכיחו עצמם כמנבאים הטובים ביותר לאיכות חיים וצמיחה חברתית. יתר על כן, כדי להתרחק מן הפונדמנטליזם הפרימיטיבי והקנאי שפושה באזורנו, חובה דחופה היא להחליף את הפרשנות הצרה והלאומנית של היהדות בפרשנות הרחבה והמוסרית שלה: לא בזקיפות ליד הדגל, בפולחן רבנים ובקידוש האדמה ניכרת היהדות האמיתית, אלא בדבקות בערכי האמת, הדין והשלום. בתרבות חיים של יושר, הגינות, דרך ארץ, צדק חברתי, דאגה לחלש ורוח של שלום והתחשבות כלפי אדם וטבע.
אם אנשי החינוך ירימו את הכפפה ויחנכו אל הראוי ולא אל המצוי, חינוך אידיאליסטי וביקורתי שנסמך על המיטב שבתרבות והייחודי שבילד ולא על אידיאולוגיות אתנוצנטריות ופדגוגיות טכנוקרטיות, אזי יגדל הסיכוי שילדינו ירכשו בבית הספר את אותה אוריינות תרבותית, ביקורתית ואזרחית שמכוחה גם ישכילו לבחור נציגי ציבור טובים באישיותם וראויים לשמם ולתפקידם.
גם בימים עתידיים וורודים שכאלה יהיו ההורים לחוצים ומודאגים בכל הנוגע למעשיהם ונוהגיהם של ילדיהם בחופש הגדול. ההבדל יהיה בנינוחות הבסיסית המאפיינת הורים שהצליחו להבטיח לילדיהם אופק של תקווה לחיים של רווחה, כבוד והגשמה עצמית.

נמרוד אלוני, מרצה לפילוסופיה חינוכית במכלת סמינר הקיבוצים ויו"ר קשת ח.מ.ה לחינוך ממלכתי-הומניסטי