השקר ואי-השוויון

חלפה שנה מאז נדרשנו לבחור ראש ממשלה. מבחינתי ההצבעה בבחירות היא בבחינת חוזה בין המועמד שלי לביני. תן וקח אינטימי. המועמד ביקש "תן לי את קולך, לי אישית", והתחייב בתמורה לתת סביבת חיים טובה יותר.
אני נתתי את קולי לאהוד ברק. הוא לא נתן לי בתמורה את מה שהבטיח לתת לי. עובדה - בהיותו מועמד הוא הצהיר שיתקן אי-שוויון של שנים: את עוולת הפטור הגורף לתלמידי הישיבות משרות צבאי מלא. יתרה מזאת, הוא יזם הצעת חוק פרטית בעניין זה בכנסת. עתה הוא מתכחש לה, כשהוא מתחבא פוליטית מאחורי מסקנות ועדת טל.
ולמה זה כל-כך חשוב לי? כאזרח במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית, השוויון בפני החוק הוא עיקרון בסיסי. העובדה שקבוצת אוכלוסייה כלשהי מנצלת את כוחה ליצירת "אי-שוויון בחסות החוק", היא פגם חמור בתרבות הפוליטית שלנו. העובדה שראש הממשלה התחייב לפני הבחירות לתקן אי-שוויון זה על מנת לזכות בקולי, ובמקום זה הוא פועל לחזק את אותו אי-שוויון, היא עוולה ורמייה פוליטיות.
אנשי תנועת התעוררות ששבתו רעב, מחו נגד ניסיונו של ברק להנציח בחקיקה את אי-השוויון בחלוקת נטל ההגנה על קיומה של המדינה. אנשים צעירים אלה ייצגו אותי בשביתתם. העוולה משותפת להם ולי.
יתרה מכך, השרות בצבא אינו נמדד רק במדדי שוויון ותרומה לחברה. צה"ל הוא המחבר הגדול של קצוות החברה הישראלית, ומשמש כמערבל של הוויתה. מי שעבר במערבל הזה יודע ומבין בדיוק על מה אני מדבר.
פלח אוכלוסייה שאינו משרת בצבא, אינו משתתף בחלק דומיננטי מההוויה הישראלית. ככל שהפלח הזה גדל, גדל הסיכוי שבמקום להיות עם נהפוך לערב רב. אין בנמצא אויב חיצוני שסכנתו לקיומה של מדינת ישראל גדולה מסכנת הפיכתנו לערב רב של עדות ומגזרים, של אנשים רודפי טובת עצמם.

מוטי אשכנזי – איש עסקים בהווה וממנהיגי תנועות המחאה שלאחר מלחמת יום הכיפורים