אל קברי צדיקים

מי נחשב לצדיק

בספר תהילים נאמר, "צדיק יסוד עולם". המאמינים מתייחסים למשפט הזה כפשוטו: בזכות הצדיקים העולם קיים. מכאן התפתחה האמונה שבכל דור ודור חיים בתוכנו לו צדיקים נסתרים. "צדיקים במיתתם קרויים חיים", נכתב עוד במקורות, כלומר - נשמתם או רוחם עדיין כאן, ולפיכך מי שמקשר נפשו עם הצדיק בקשתו יכולה להיענות.

על פי האמונה, מי שעולה לקברו של צדיק ועושה מעשה טוב כלשהו - מתן צדקה, תפילה, ברכה - גורם

לנשמתו של הצדיק להתעלות, עושה לו נחת-רוח, ובכך מגייס אותו כמליץ יושר לבקשתו של אותו אדם. כל כך גדול כוחו של הצדיק, עד שאמרו: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".

מי קבור ואיפה

הנעלם הגדול בכל המסורת הזו הוא האם אכן באותו קבר טמון אותו צדיק. מובן שככל שהצדיק פעל בתקופה קדומה יותר, הספק רב יותר. אם כך, איך בכל זאת יודעים שזה אכן קברו? השאלה הזאת לא מטרידה כמלוא הנימה את המוני העולים לקברות צדיקים, אך מעוררת תגובות של ספקנות ולא מעט גיחוך בלב אנשי מקצוע מתחומי ההיסטוריה והארכיאולוגיה.

לאחר חורבן בית המקדש השני, בשנת 70 לספירה, הלך הישוב היהודי והידלדל. מתחילת המאה ה-7 ועד למאה ה-12 כמעט ולא נמצאו יהודים בארץ ישראל. חידוש העלייה והביקורים של יהודים בארץ בתחילת ימי הביניים, הביאו עמם את התחדשות המסורת של עלייה לרגל ולמקומות הקדושים. עולי רגל ונוסעים כמו אשתורי הפרחי, פתחיה מרגנסבורג ורבי בנימין מטודלה תיעדו בכתביהם מקומות שונים בארץ, ביניהם אתרים קדושים. במאה ה-16 היו אלה חכמי צפת, ובראשם האר"י וגוריו, שנהגו לצאת להרים ולהשתטח על קברי צדיקים. בכך הם קיבעו עוגנים לגבי מקומות הקבורה וביססו את המסורת.

מועד העלייה לקבר הוא יום השנה לפטירתו של הצדיק המסוים, אם זה ידוע בוודאות. כמו כן עולים בראש חודש ניסן, בכל חודש אלול ובימים הנוראים. למעשה, כל הזדמנות ועת - ראויות. ומה אומרים שם? מה עושים? ספק רב אם לכלב בן יפונה היה נוסח מסודר כלשהו, יש להניח שתפילתו על קברי האבות היתה תפילה אישית שנבעה מהרהורי לבו. היום נוהגים לקרוא מזמורי תהילים ותפילות בנוסחים שונים, כשאלה מצטרפות בקשות אישיות. קיים מנהג לכתוב את הבקשה על גבי פתק ולהטמין אותו בין הסדקים שבקירות הקבר.

רבים נוהגים להדליק נרות. הנר מסמל את הנשמה, כפי שמשתמע מהפסוק במשלי "נר ה' נשמת אדם". יש הנוהגים ללמוד דברי הלכה המיוחסים לאותו צדיק או להזכיר אגדה שנמסרה בשמו. מנהג נוסף הוא להקיף את הקבר מספר פעמים ולהשאיר במקום קרעי בגדים, מטפחת או שרוך, כדי שמשהו מהאדם הפוקד את המקום יישאר אצל הצדיק.

כיוון שבכל מה שקשור בצדיק יש ברכה, יש הנוהגים להניח בקבוק שמן, מים או כל משקה אחר על הקבר, ולאחר זמן מה לקחת אותו, כשהפעם שורה עליו ברכת הצדיק.

למי כדאי לעלות

כל קברי הצדיקים ראויים לעלות אליהם, להתפלל בהם ולבקש בקשות, ועם זאת מתבקש קשר מהותי בין הצדיק לבין תוכן הבקשה. זוג שרוצה להתברך בזרע בר קיימא יעלה לקברה של רחל אמנו בבית לחם, שהיתה עקרה זמן רב לפני שילדה את יוסף ובנימין, או לקברו של שמואל הנביא בפאתי ירושלים, שנולד לחנה העקרה. מי שמבקש זיווג יעשה את דרכו לקברו של יונתן בן עוזיאל בעמוקה, שלא היה נשוי.

תפילה לפרנסה טובה ראוי שתיאמר ליד קברו של אבן-עזרא (על פי רוב המסורות - בטבריה), שהיה עני מרוד ולא הצליח בשום משלח יד אותו ניסה, או לקבריהם של צדיקים שעסקו במלאכה.

סוחרי אמונה טפילים

אתרים רבים, ובמיוחד המפורסמים והמתויירים יותר, הפכו עם השנים למרכזי פעילות שוקקים של סוחרים ממולחים, שמחפשים איך להפוך את האמונה התמימה של המוני העם לכסף עובר לסוחר.

מה לא מוכרים מעל הדוכנים המאולתרים? נרות, ספרוני תהילים, מטפחות, כיפות, ספרי קודש וקבלה, בקבוקי מים, שמן ושתייה חריפה, חוטים בצבעים שונים. בימי הילולה, הדוכנים למימכר דברי מזון ושתייה, בגדים, צעצועים וכיוצא באלה פועלים ללא היתר וללא השגחה. ההמונים, מתוך בורות וחוסר ידיעה, קונים מכל הבא היד גם נוסחי תפילות ובקשות שחוברו על ידי רבנים אנונימיים או רבנים מטעם עצמם.

תופעה בלתי נסבלת זו תורמת לזילות של המקומות הקדושים, וראוי לעקור אותה מן השורש. רק רשות העתיקות עדיין לא שמה ידה על מקומות אלה ואינה גובה דמי כניסה, כפי שהיא נוהגת בכל אתר ארכיאולוגי. רק עוד זה חסר.

בנוסף לקברם של ר' שמעון בר יוחאי ובנו ר' אלעזר, הטמונים זה בקרבת זה, מצויים במירון קבריהם של צדיקים נוספים, אם כי פחות נודעים. למשל, ר' יצחק נפחא, מהמפורסמים באמוראי ארץ ישראל, שהיה בעל הלכה ובעל אגדה ומקובל מאוד בקרב כל חכמי ישראל בדורו. בתקופה בה חי, המצב הכלכלי בארץ היה בכי רע, ולמרות זאת הוא עודד והשפיע על שומעיו לא להתייאש. "מלכות נכנסת ומלכות יוצאת וישראל עומד לעולם", אמר. גם הביטוי המפורסם "יגעת ומצאת תאמין" מיוחס לו. ר' יצחק נפחא נתן עצות כיצד על אדם להשקיע את כספו: "לעולם ישליש אדם את מעותיו שליש בקרקע, שליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו". בשפת ימינו - לא לשים כל הביצים בסל אחד.

על מקום קבורתו חלוקות הדעות. האתר המקובל על פי מסורות קדומות ביותר הוא במירון, צמוד לקברו של ר' שמעון בר יוחאי, אבל יש דעות הגורסות שהוא נטמן אי שם בין חיפה לטבריה. ר' בנימין מטודלה, הנוסע המפורסם שביקר בארץ באמצע המאה ה-12, סבר שמקום קבורתו בכלל בכפר נפח, בבבל.

כ-400 מטר במעלה ההר מעל קברו של ר' שמעון בר יוחאי, קבור על פי המסורת ר' יוחנן הסנדלר, תנא מתלמידיו של ר' עקיבא. בתקופת מרד בר-כוכבא, במחצית השנייה של המאה השנייה, על רקע הגזירות הקשות שהשיתו הרומאים, היה בדעתם של ר' יוחנן הסנדלר ור' אלעזר בן שמוע ללכת לבבל. כשהגיעו לצידון, זכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם, זלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם. חזרו ובאו למקומם ואמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.

קברו של ר' יוחנן במירון מוזכר כבר בתיאור של אחד מתלמידי הרמב"ן, בשנת 1272. העלייה לקבר נהוגה ביום כ"ט בתמוז, משום שביום זה נפטר פרשן התנך הענק ר' שלמה יצחקי (רש"י), שמתייחס על פי עדותו על צאצאיו של ר' יוחנן הסנדלר.

בקרבת מקום נמצא אגב בית כנסת עתיק מהמאה השנייה, שמשום מה רבים מהמבקרים במירון לא טורחים לפקוד אותו.

טבריה, שנבנתה בשנים 22-17 לספירה בידי הורדוס אנטיפס, ונקראה על שמו של הקיסר טיבריוס, הפכה במרוצת השנים למקום מושבם של תלמידי חכמים רבים ואף למקום קבורתם. המפורסמים בהם (רשימה חלקית): ר' מאיר בעל הנס, הקבור במבואותיה הדרומיים של העיר ושהעלייה לקברו נהוגה ביום י"ד באייר; ר' עקיבא והרמב"ם (שמת במצרים ב-1206 ועצמותיו הועלו לטבריה) ואביו ר' מימון; ר' יוחנן בן זכאי (ליד קבר הרמב"ם); ר' אמי ור' אסי; ר' חייא ובניו; הרמח"ל (ר' משה חיים לוצאטו); ר' יהושע הלוי הורויץ (מחבר ספר השל"ה - שני לוחות הברית).

גם דמויות קדומות בהרבה קבורות בטבריה על פי המסורת (ארכיאולוגים והיסטוריונים ימלטו מפיהם נחרת לגלוג): יוכבד בת לוי, צפורה אשת משה, אלישבע בת עמינדב, בלהה וזלפה נשות יעקב. האתר נמצא בצפון העיר. דרומה משם מיוחס קבר לרחל אשת ר' עקיבא.