כדת משה ופנינה

השבוע לא היה לי ראש להודנה ולפיגועים קטנים שאינם מפריעים להתקדמות השלום (בשבוע שעבר פועל בולגרי, והשבוע "רק" קשישה ממושב. לא מספיק חשוב בשביל ממשלת ישראל). אז עלעלתי לי שעה ארוכה חזור ועלעל בסיפור שלכאורה יש בו הכל ובעצם אין בו כלום. ואם לדייק: יש בו הרבה כלום. פנינה רוזנבלום ומשה חיים ("בונדי ובנדי") התגרשו בפעם השנייה.
למאזינינו שנחתו הרגע ממאדים - תקציר הפרקים הקודמים: רק לפני שנה "נערת הזוהר" לשעבר ו"נער החוף" לשעבר התגרשו ומיד התחרטו והתחתנו שוב ב"לחץ של הציבור". עכשיו הם התגרשו, "והפעם סופית", כפי שהבטיחו העיתונים. כמות המידע האקראי שצברתי במשך שנותי כקורא עיתונים על הזוג פנינה ומשה משתווה לכל המידע שצברתי על חיי הזוגיות של כל שרי הממשלה גם יחד.
ויש לי גם כמה מסקנות שלא הייתי מערב את הציבור בהן, אלמלא חייהם של בני הזוג נפרשים זה שנים בכל העיתונים תוך התמסרות של השניים לעניין.
ובכן, מסקנה ותיקה ראשונה היא שמי שמתחתן בעיתון מתגרש בטלוויזיה. מי שמשתף את כל הציבור בטקס החתונה שלו ואחר כך פותח את דלתות הבית לכל עיתונאי מזדמן, יאלץ בבוא היום, לכשיבוא, גם להתגרש בפומבי. קודם כל, בגלל הסיבה הפרקטית שעיתונאים שפרסמו בגדול את דבר הנישואים, לא אמורים לשבת בחיבוק ידיים כשהחבילה מתפרקת. הציבור, שהיה עד וכמעט נוכח בחתונה, דורש את ליטרת המידע הרכילותית על מה קרה ולמה, מי אשם ואמרתי-לכם-שזה-לא-יחזיק. והסיבה השנייה והחשובה יותר היא שעצם הכנסת המצלמות לתוך הבית באופן שיטתי היא גורם הרסני ביותר בחייהם של כל בני זוג. אבל האמירה הזו ניתנה לעיל בשבתי לרגע קט כורדה רזיאל-ז'קונט לעניים, ואין המערכת אחראית לכל נזק וכולי וכיוצ"ב וגו'. פשוט חשבתי לתומי שמי שמתחתן בקול ומתגרש ברעש, ירצה גם עצות בראש חוצות.
ומעבר לעניינם האישי: אינטימיות, באופן פרדוקסאלי, היא נושא לעיסוק ציבורי. חשיפת יתר של בני משפחות הסלבריטיז למיניהם משולה בעיני למפגע סביבתי ממש כמו עישון באוטובוס, השלכת אשפה ברשות הרבים וזיהום חופים. אנחנו צורכים את כל המעדנים הללו, אבל חשים אי נוחות מסוימת. התגפפות פומבית וסיפורי מעשיות על הזוגיות הקסומה והמופלאה של בעל ואשה, ודאי של הילדים שבכלל לא שאלו אותם על כל המהומה, אינם עניין שראוי לשתף בו את כל הציבור על בסיס קבוע. אבל זו כנראה דרישה מוגזמת במדינה שבה גברים זרים מלטפים בטן של נשים בהריון, פרסומאים מורחים דוגמניות בחוטיני על בניינים שלמים, ו"מצעד גאווה" מתקיים ברחובה של עיר.
ואם אני כבר שמרן וריאקציונר, עוד הערה קטנטנה דווקא ל"ממסד הרבני". נראה לי שבזמן האחרון להתגרש ולהתחתן הפך להיות עניין של מה בכך. לדלת המסתובבת במשרדי הרבנות ניתן לקרוא "בונדי ובנדי", על שם הזוג המתגרש ומתחתן חליפות. האם רב שמגיע אליו זוג שרק לפני שלושה שבועות התגרש, חייב להזדרז ולהשיא אותם שוב? מה, כי הם מפורסמים? האם "האהבה ניצחה", כפי שהודיעו השניים לנתיניהם המאושרים, או שבעצם קלות הדעת שלהם וחוסר האחריות הם שהרימו ראש? רבנים הרי יודעים להסס ולהתלבט, לעכב ולהציע "תבואו מחר". האם נישואים כדת משה וישראל הם בעצם כדת משה ופנינה, מעין הליך רישומי כמו חידוש דרכון או רשיון נהיגה? אם לא היו גם ילדים מעורבים בכל הסיפורים העצובים האלה, עוד היינו טועים לחשוב שלהתחתן ולהתגרש זה משחק ילדים. שאל את מי שכבר נישא.