אי-שיוויון ברוטלי

באוצר חוששים שמחאתן של ויקי כנפו, אילנה אזולאי וחברותיהן תתרחב ותסעיר את המדינה. פחד זה הוא הישג רב משמעות ועשוי להסתמן כנקודת מפנה במאבק החברתי בישראל.
נתניהו ופקידיו מפחדים מפני אובדן הלגיטימיות הציבורית של מדיניותם, המאיים על המשך הסדר הכלכלי והחברתי שכוננה מהפכת ההפרטה ואי-השיוויון בישראל בשלושת העשורים האחרונים. ניצחונה של המהפכה היה תולדה של הצלחת מחולליה מימין ומשמאל לשכנע את דעת הקהל כי זו המדיניות הכלכלית היחידה הנכונה.
כנפו ואזולאי כופרות באורתודוקסיה הכלכלית שהפיצו באדיקות פקידי אוצר, עיתונאים, אנשי אקדמיה ובעלי עניין, וכפירתן, הזוכה להד ציבורי רחב, מאיימת לערער את יסודותיה של האמונה שבחסותה רוכזה השליטה במשק בידי קבוצה צרה והולכת של בעלי הון, פורקה מדינת הרווחה, נשחק הביטחון החברתי של מעמדות הביניים, והמעמדות הנמוכים נדחקו אל מחוץ לגבולות הקיום האנושי.
נתניהו ופקידיו מפחדים משום שכנפו ואזולאי דוחות את הסיסמה הכוזבת והמתחסדת לפיה יביא הקיצוץ לרווחה. הן חושפות את הזדון והשקר העומדים ביסוד מדיניות האוצר, שבעודה מקצצת בקצבאות ודוחקת רבבות ישראלים לבחור בחירה אכזרית בין מזון לתרופות, היא מעניקה הטבות של מליארדי שקלים לבעלי ההון וההכנסות הגבוהות. כנפו ואזולאי מסרבות לקבל את ההנגדה בין טובת המשק לטובת החברה. הן קובעות, ובצדק, כי לא רק שסבל ואובדן צלם אנוש של רבים אינו יכול להיות בסיס למדיניות צמיחה מבחינה מוסרית, אלא שהן מצביעות על כך שהדבר אינו אפשרי מבחינה כלכלית.

ההון וקורבנותיו

נתניהו ופקידיו מפחדים משום שכנפו ואזולאי מסרבות לקבל את המקום שההון והשלטון הקצו להן בשולי החברה. סירובה העיקש של כנפו לשבת עם פקידי האוצר ותביעתה להיפגש עם נתניהו היא ביטוי לתפיסה שהכלכלה היא פוליטית, שיותר משהיא עניין למקצוענות היא עניין למדיניות. בכך היא לא רק דוחה את הכזב שהכלכלה פועלת לפי חוקים נייטרליים ובהתאם לאילוצי השוק, אלא גם חושפת את המקצוענות שבה מתהדרים פקידי האוצר כלא יותר מאשר מסווה למהפכת ההון.
המפגש בין נתניהו לכנפו אמור להיות המפגש בין ההון לקורבנותיו, הדורשים כי המדיניות הכלכלית תתנהל בהתאם לצרכים של הרוב הגדול של הישראלים, ולא בהתאם לאינטרסים של מיעוט קטן המגדיל ללא הרף את חלקו בעוגה הלאומית.
נתניהו ופקידיו מפחדים ששקביעתה של אזולאי כי "אנחנו לא חריגים" פירושה שהמדינה שייכת לאזרחיה ולא לבעלי ההון. דחיית ההצעה לפנות לוועדה בראשות שופט שתבחן את העניין היא ביטוי לסירוב להיות מוגדרת כ"מקרה" וכ"בעיה", ולכך שהבעיה היא בשיטה הניאו-ליברלית ולא בקורבנותיה. אזולאי דוחה את השיטה הכופה על כל פרט להאבק על זכויותיו לבדו וכנגד קורבנות אחרים של הסדר החברתי, המנציח עצמו בשיטת הפרד ומשול. משמעות סירובה הוא, שאין פיתרון למצוקות שיוצר אי-השיווין אלא בשינוי השיטה.
בדחייתה את השיטה אזולאי מסרבת להפריט את עצמה, וכך היא מכוננת מחדש את הסולידריות החברתית. כחלק מהערעור על השיטה הניאו-ליברלית, אזולאי גם תובעת עבודה ולא קיצבה, וכך באחת היא מפריכה את הטענה החביבה על האוצר ותועמלניו, כי מקבלי הקצבאות אינם רוצים לעבוד, תוך שהיא חושפת את האמת הידועה: האבטלה היא אחת מתוצאותיה של מדיניות ההפרטה. כנפו ואזולאי, באמצעות מחאתן, מגדירות מחדש את המרכז של החברה הישראלית.

התודעה קובעת את ההוויה

נתניהו ופקידיו מפחדים משום שאזולאי חושפת את השקר שמדיניות השוק החופשי לה הם מטיפים היא בעצם אמצעי לקידום האינטסים של ההון. כמענה לתביעתה של אזולאי לעבודה אין להם להציע אלא עבודות יזומות. משמע הם מודים כי השוק לא מתנהל מאליו, וכי המדינה מתערבת בפעולתו ומכוונת אותו. לכן תובעות כנפו ואזולאי שהמדינה תתערב בכלכלה כדי לשרת את הצרכים של הרוב הגדול של האזרחים, ולא תהפוך אותם לקורבן לאינטרסים של מיעוט קטן של בעלי הון.
נתניהו ופקידיו מפחדים משום שמחאת החד-הוריות וההד שהיא יוצרת מלמדת שהם מאבדים את שליטתם בתודעה הציבורית, שהיתה התנאי לשלטון ההון. הווית הדלות המייאשת שיצרה מדיניות אי-השיוויון הברוטלי של האוצר בשירות ההון הולכת ובוראת בישראל תודעה חדשה, המעלה ערכים של סולידריות חברתית ושיוויון כלכלי. כשהתודעה משתחררת, מתפוגג הפחד שבאמצעותו שולטת השיטה בקורבנותיה ומקבעת אותם לשולי החברה. זהו הרגע שבו הם פותחים במאבק, שהוא בעת ובעונה אחת מאבק לשחרור עצמי, להגדרה מחודשת של היחסים החברתיים ולשינוי השיטה.
נתניהו ופקידיו מפחדים, משום שההכרה בניגוד הבסיסי בין הון לעבודה, בין עשירים לעניים, היא עצמה תחילתו של שינוי חברתי.
נתניהו ופקידיו מפחדים מפני שדומה שהפעם יש למאבק סיכוי.