חד-הוריות של הודנה

האינתיפאדה הייתה אבן כבדה. ברגע שנדמה היה כי הוסרה זמנית, חזרו החיים האמיתיים. הם נקראים: העניינים החברתיים. הסכסוך עם הפלסטינים, מעבר לדם ולסבל, מרחיק אותנו מהעיסוק בחיים שלנו. מלחמה דוחה חיים. אבל כשהם חוזרים, מתגלה מיד כי הבעיות רק גדלו. דבר אינו נפתר מעצמו. פצעים מתמגלים. בלי השגחה, מחלות הופכות לממאירות. אפשר להגיד כי החד-הוריות שנטלו גורלן בידיהן הן ילידות ההודנה.
ברגע שהתפנה הראש, התפנו דפי העיתון, התפנה זמן השידור, מפיגועים ומשהידים, מהתראות חמות ומדוברי הצבא הפטפטניים – התמלא הריק במצוקה החברתית. זו רק החריפה בזמן האש. יש פחות כסף, יש יותר יתומים ונכים, יש הזנחה. בחסות המלחמה טיפסו אנשים לא-ראויים לתפקידים שאינם יודעים למלא. פוליטיקאים שלחו ידיהם בביזה בחסות האש. דבר לא טופל כהלכה.
עתה, כשהועבר הזרקור ממופז וצבאו אל ביבי ותקציבו, באו האמהות החד-הוריות והזכירו לנו את החלשים. את אלו שנסעו באוטובוסים ונהרגו, אלו שהתרוששו, אלו שהובטלו בשל המצב, אלו שנשכחו והודחקו. כל הרנסנס החברתי הזה, נורא להגיד, תלוי בהודנה. בן-ערובה. אם יחליטו שרון או מופז, למשל, להגיב בכוח רב על כל אירוע חבלני, לשוב לחיסולים ולתגמולים, ביום שיחזרו השהידים – ייעלמו אמהות המחאה ויישכחו. מדובר בכלים שלובים.
בשקט היחסי שהשתרר, בשיחות השקטות עם אבו-מאזן, שב קולם של החלשים ונשמע. קולו של הצד השני, קול הפלסטינים, וקולו של הצד השני, החלש שבתוכנו. עתה מתנהל מו"מ עם נציגי הצדדים החלשים. מו"מ עם אבו-מאזן על הסכם ומו"מ עם החלשים שלנו. זהו שלב קשה ומורכב. ייפתח פער עצום בין פשטות הצעדה הרגלית של אישה מהנגב והדרמה האנושית שלה ובין מורכבות הנושא והפתרון. בין נעימותה של ההודנה ובין יצירתו המפרכת של הסכם שלום מלא שאמור להציב גבול, לחלק, לפשר, ולפגוע גם בחזקים: המתנחלים.
הודנת הקיץ הייתה זמן טוב למצעדים. מה יקרה בסתיו הקרב, מה יקרה לאבו-מאזן המתון, לאסירים ולאמהות? כולם כרוכים זה בזה. אם ישוב הדם, הוא ישטוף קודם כל את החלשים. הם תמיד הקורבנות הראשונים. כמה עשירים נהרגו באינתיפאדה בשני הצדדים? תבדקו. לאמהות יש עכשיו אינטרס שהשקט יימשך. לרובנו יש אינטרס שתשוב הסבלנות לפרטים הקטנים. שלא תקצר רוחנו ושלא נחזור לפתרון האלים של מסוק האפאצ'י שאינו פותר דבר.
עתה יידרשו רצון טוב ואלפי סעיפים של הסכמה. הצעדות וההסכמות שבעל-פה הגיעו לשולחנם של הפקידים, לתחומו של שר האוצר, מלך השורות הקצרות. הזמן יעבור, הסעיפים הקטנים ילכו ויקטנו. התקשורת תאבד עניין. האמהות עלולות לגמור כמו הנכים, שירדו מן המסך ומצאו עצמם במקום רע כמקודם. צריך לפתוח עין ולהיזהר.