אתם, אני, והכלי

שלום. שמי אבי פרידמן. ישראלי, יהודי, חילוני. אם תראו אותי הולך ברחוב, יש להניח שלא תזרקו לעברי מבט נוסף. בן 36, נשוי (בשניה), אוחז בילד (בראשונה), משתכר לא רע בעבודה שגרתית ואם תהיתם אז כן, גם אני מוצא עצמי עסוק במרדף לא-תמיד-מובן בעקבות הכסף והקריירה. כמוני, כמוכם.
שנמשיך? גם התלם שלי הוכתב מראש: תיכון, צבא קרבי, טיול בחו"ל, לימודים בפקולטה. כמו כולם, גם אני עובד קשה מאי פעם כדי להשביע את רעבונם של משכנתה, ומס ההכנסה, וביטוחים לרוב, וגם מעט חסכונות. משפחה? אתם יודעים, פעם בשבוע הולכים לים, פעם בשבוע ארוחת שישי אצל ההורים שלה. זורמים.
ובכל זאת, בעניין אחד קטן אני שונה ממרבית הקוראים. אני, איך להגיד, אופנוען. זאת אומרת, לא אחד שיש לו "גם" אופנוע, או אחד שרוכב מדי פעם על קטנוע לסרט בעיר. אני אופנוען שמכריז על עצמו ככזה, אחד שבחר בכלי דו-גלגלי כי ככה הוא אוהב. אחד שרכב דו-גלגלי קובע עבורו הרבה יותר מסתם צורת התקדמות.

זה אני

זה שחלף על פניכם אתמול באיילון, מתמרן בין טורי אינסוף של מכוניות תקועות צפונה או דרומה. בי תקעו הילדים מבט מעריץ מהמושב האחורי, נופפו לשלום בחיוך רחב. בי נעצתם בהיחבא מבט נכסף, עורג לחופש וכוח ועוצמה. ואני גם אותו שליח נוטף זיעה בקיץ, ונוטף מים בחורף. אני הוא זה שלעולם יתייצב לפניכם ברמזור, יתמרן במהירות ויעלם לדרכו. וכן, אותי קיללתם לא פעם על חוסר התחשבות לכאורה, כמו-גם על משאלת המוות שאתם מייחסים לי.
אבל אני גם השכן מלמעלה, שמתעקש לצחצח ולהבריק לפני ובעיקר אחרי נסיעה ארוכה. אותי אתם שומעים מתניע ומכבה, וקושר, ומזיז, או מעלה על הרגלית. ואני זה המגיע בקסדה ומעיל וכפפות ותיק, פרוע שיער וקמוט חולצה, ולא משנה אם זו פגישה עסקית הדורה, בליינד-דייט, או חתונה של בת-דודה. אבל אני הוא זה שמשחרר אצלכם התקפי קנאה קטנים, גורם לכם להאמין שאני צעיר נצחי, פורק עול יומיומי, אחד שלא ממש אכפת לו איך רואה אותו הסביבה.

ואתם?

אלא שלמרות הכל, וגם אם אתם מזהים אותי היטב, ואפילו מרגישים סימפטיה, מצב הרוכבים על שניים בארץ המטורפת שלנו פשוט גרוע. לעיתים קרובות מדי מיעוט בעייתי, אפילו נרדף. הדימוי הציבורי שלנו גרוע, גם כאשר מדובר במנכ"ל היי-טק מצליח על כלי במחיר של מכונית סלון. תמיד נעים בין אופנובנק פלילי-רומנטי למתאבד על גלגלים, גם כאשר מדובר במשלוחי פיצה כהשלמת הכנסה.
התדמית שלנו כאן היא מהנמוכות בעולם, ולא רק המערבי. הסביבה בישראל פשוט לא מצליחה להבין כי הבחירה הזו אינה דווקא אילוץ כלכלי, אגב, למרות שאין לה שמץ של מושג כמה עולה לרכוש אופנוע, או להחזיק. לעומת זאת, אותה סביבה נחשפת כל הזמן לרעיון האופנוען כפורע חוק, כנצלן סדרתי של חברות ביטוח.

ולכן

ולכן בדיוק אני כאן. בגלל חוסר הידע של חלקים גדולים בציבור, בגלל בעיות תדמית קשות, בגלל שרוכבי אופנוע מקבלים מעט מדי חשיפה בערוצי תקשורת מרכזיים. זוכרים מתי דיברו על רכב דו-גלגלי בחדשות הטלוויזיה? מן הסתם כאשר סיקרו שם תאונת דרכים, בה היה מעורב רוכב. זוכרים מתי התפרסמה כתבה כלשהי על אופנועים בעיתונים היומיים? נכון, גם אני לא.
וכאן אני עומד להשלים את החסר, על בסיס קבוע, מדי שבוע, באותו מקום, על אותו כלי רכב. אני אספר לכם איך החיים נראים מבעד למשקף הקסדה, אבהיר טוב יותר כמה הם שונים מהצפייה בתנועה דרך שמשה קדמית במכונית. אנסה לבדוק במה אנחנו בכל זאת שונים, ומה יכול אולי לאחד אותנו.
ובקיצור, אני עומד לכתוב על אופנועים. מצדי, אתם אפילו מוזמנים להגיב...