האדמה הלכה, אני רוצה למות

כשאני מסתכל על האדמה שלי, אני רוצה להתפוצץ. האדמה שלי ואני לא יכול לדרוך בה. איפה הלב של אלה שהחליטו לקחת לי את האדמה שלי?
אני קם בבוקר ואין לי לאן ללכת. אין לי יותר מה לעשות בחיים. יושב, ולא עושה כלום כל היום. האדמה הייתה כל החיים שלי, לפני שתהיה מקור הפרנסה שלי, ושל הילדים שלי, והמשפחות של האחים שלי. הייתי עובד בה מהזריחה ועד לשקיעה, ועכשיו, כלום. כל היום בוהה בשמיים ומתפלל לאלוהים שיחזיר לי את האדמה.
לפעמים הגעגועים לאדמה הורגים אותי. אני הולך לשם וחושב אולי אראה אותה ואריח אותה, ואולי גם אשיג קצת פרנסה. אולי יעלה בידי לקחת כמה קילו זיתים. פעם אחת הצלחתי לגנוב כמה שקים. עכשיו אי אפשר יותר. ותראה מה אני אומר, לגנוב. לגנוב מהאדמה שלי, מהזיתים שלי, שכל החיים טיפחתי אותם.
היום, בכל פעם שאני הולך, תופס אותי חייל, אני אומר לו: רוצה להיכנס לאדמה שלי. אומר לי החייל 'אין לך יותר אדמה, לך מפה או שאני אהרוג אותך'. בדרך כלל זה מלווה בקצת מכות.
בנוסף לעבודה בישראל ולחקלאות, אוכלוסייה נוספת בכפר חיה מהצאן שלה. היום, היות והאדמות הלכו, לא נשאר לבעלי הצאן איפה לרעות והם מוכרים את הבהמות. וכשהם מוכרים את הבהמות, מקבלים קצת כסף, הכסף הולך, הבהמות הולכות, וגם הם כמונו נותרים בלי כלום.
כל עוד הייתי עובד אדמה, הייתי אדם בריא. מאז שאני לא יכול להיכנס לחלקה שלי, כבר כמעט שנה שלמה. אני הפכתי לבן-אדם חולה. לפני מספר שבועות עברתי ניתוח לב, באמצע גם איבדתי את הראייה בעין אחת. הלכה האדמה, הלך הכל, והנה גם הבריאות הולכת.
היתה לי אדמה. היו 100 דונם של עצי זית. מוכר אותם בעונה, וחי בכבוד ביתר ימי השנה. עכשיו מה, לבקש נדבות? בגיל שלי? אני אעדיף למות מאשר לבקש צדקה. למות ולא לעשות זאת.
בעצם, בשביל מה לחיות בלי האדמה ובלי היכולת לפרנס את המשפחה? מסתכל עליה כל היום ורוצה רק למות, להתפוצץ, ואחרי זה הישראלים שואלים מאיפה באות כל הבעיות.