חברה מתפרקת

עד שלא יקום אחד מאדירי המשכורות בישראל, שכספם בא לכיסם מן הקופה הציבורית, ויצהיר: אני, לנוכח המצב, ולמראה כל האמהות והאבות שאין להם כדי לפרנס את עצמם ואת ילדיהם, מוותר בזה על רבע משכרי; ועד שלא ילכו בעקבותיו כל אלה שמעמדם כמעמדו, אלה המשתכרים 80,000 ש"ח לחודש, 100,000 וכו' וכו', עד גובהי הרקיע – לא ישתנה כלום בחברה הישראלית.
דבר זה לא יקרה, כמובן, כשם שלא קרה עד עכשיו. אין בינינו "רב פעלים, איש חי, אשר יפעם בו לב, ובלב יבער זיק… מאיר דרך העם", כדברי חיים נחמן ביאליק. ומכיוון שאין – צריך למצוא דרך אחרת לצמצם את הפערים האחרים, אלה המרעילים את דמם של כל העובדים קשה, ששכרם לא מספיק להם למחייתם, והמקוממים עליהם את רוב העם. צריך לחוקק חוק של "תקרת שכר" לכל עובדי הציבור: משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות, החברות הממשלתיות, כל המוסדות והארגונים הנהנים מהקצאות ציבוריות. תיקון זה לא יוציא אותנו מן המשבר הכלכלי, אבל יפעים רוח אחרת בעם. וזה הדבר החשוב. חשוב יותר מהגדלת הקצבאות לנשים חד-הוריות. הוא ערובה לכך שהחברה לא תתפרק.
עד לפני שנים אחדות, ה"פער" היה מושג מופשט. מובן שכולנו ידענו שיש עשירים מאוד ועניים מאוד. שיש המשתכרים "סכומי עתק", ויש ש"לא גומרים את החודש". אבל כמה זה "סכומי עתק"? כמה בדיוק האוברדראפט הזה בבנק, שאינו מאפשר "לגמור את החודש"?
רק בשנים האחרונות, מאז הוסר הלוט מעל תלושי המשכורות של בכירים במשרדי הממשלה, בחברות ממשלתיות, בעיריות, וכו' וכו' – הוכה העם בישראל בתדהמה: מהנדס עירוני משתכר 100,000 ש"ח בחודש? יש כאלה בחברת החשמל וב"בזק" המשתכרים 120,000? וברשות השידור – 50,000 דולר לחודש? דולר אמרת? ומנהל להקת מחול הנגועה בהפסדים כרוניים ודורשת הגדלת התמיכה בממשלתית, משתכר 70,000 ש"ח לחודש? ומנהל בית חולים הסובל ממחסור בתרופות לחולי לב – כפליים כסכום הנ"ל!? מנהל בנק משתכר 850,000 ש"ח בחודש?! בחודש אמרת!? מאיזה מכרה נחפר כל הזהב הזה? ועם זה, התברר שלא רק במרומי הפסגה נהנים בעלי משרות ממשמני הארץ. גם פקידים שאינך יודע מה הם עושים, כי רוב הימים קשה למצוא אותם בחדריהם, או בטלפון, כי יצאו ל"השתלמויות" – גם אלה שכרם פי חמישה ושישה מן השכר הממוצע במשק. וכמוהם מנהלי עמותות, שהן, כזכור, "ללא מטרת רווח".
לבני הדור שגדל והתחנך בשנים שלפני קום המדינה, דרישתו של בנימין נתניהו להפסיק לחיות מקצבאות ולצאת לעבודה – מובנת מאליה. הלא זו היתה מטרת הציונות – להפוך מעם של חנונים ומתווכים לעם עובד. בימים ההם עבדו יהודים בכל עבודת כפיים – והיו גאים על כך. "העבודה היא חיינו, מכל צרה תצילנו", שרו אז. היום מודיעים לנו שמספר המובטלים מגיע ל-280,000 ובה בשעה נאמר לנו שמספר העובדים הזרים מגיע ל-238,00. תלמיד בכיתה ג' שואל: מה הבעיה? תפנו את אלה ותעבירו למקומם את אלה! הו, ילד תמים! לא שמעתם את בעל המוסך המספר שהוא מתחנן לעובדים יהודים שיבואו, אבל אלה לא רוצים ללכלך את הידיים, ואם באים – עוזבים לאחר שלושה חודשים, כי אז הם זכאים לדמי אבטלה?
הדרישה לצאת לעבודה אין נכונה ממנה. אבל לא יהיה לה כל תוקף מוסרי אם חיסול הקצבאות שאין להן הצדקה לא יהיה צמוד לחיסול הגזילה של משכורות עתק מן הקופה הציבורית. ללא הרגשה של סולידריות מינימלית תתפרק לגמרי החברה הישראלית. איש כחפצו יעשה. "וכאשר שנוררתם תשנוררו".