בניגוד לנו, הם אינם יכולים לשכוח

מדהים כמה מהר מסתגלת נפש האדם למצב חדש. כמה שבועות של הודנה וכבר שוכחת הנפש המיוסרת כמה נורא היה. מראה המתים, הצעקות, האוטובוסים השרופים, ההרגשה כי מחר זה יפגע בך או במשפחתך. האימה. הלחץ. הייאוש. כל אלה הולכים ונשכחים. נשאר זיכרון עמום. השכחה משתלטת על מהלך העניינים ועמה הסכנה כי הכל יחזור. אם לא נמלא את חלקנו, הכל יתלקח בקרוב. ההודנה ניתנה לזמן קצוב, והיא אינה חיה מהאוויר.

מהעבר האחר, הפרטנר שלנו, השכן, האויב, היריב, תקראו לו כאוות-נפשכם, חייב להסכים להודנה. חייב להתחיל להיחלץ מהייאוש שהוליד את האש, לשכוח כמונו את מראות החיים הקשים והגיהנום שהיו לפני ההודנה. אבל בניגוד לנו, אין הוא יכול לשכוח.

הפלסטיני אינו יכול לשקוע בחיים המשכיחים את הגיהנום. כי אצלו לא השתנה כמעט דבר. זו אזהרה. אם לא נעשה דבר כדי שגם להם יהיה יותר טוב, יהיה גם פה רע. אנו והפלסטינים כלים שלובים. לא משחק-סכום-אפס עם הכרעה, אלא תאומים סיאמים עם מחזור-דם אחד. בעיקר מחזור-דם.

אני נוסע לצד האחר כל שבוע. בימי ההודנה הייתי בבית-לחם ובדהיישה, בבית-חנינא ובג'נין. הוסרו כמה מחסומים, יצאו כמה חיילים, אבל הפלסטינים לא זכו עדיין אפילו לקורטוב של חיים נורמליים. הכלכלה חרבה לגמרי. לרובם אין כסף ועבודה. הדרכים בין הערים חסומות. בן שרוצה לבקר את אמו בעיר אחרת, מהלך עשרים דקות נסיעה, ינדוד ארבע שעות מפרכות בדרך-לא-דרך ואולי ייעצר לשעות רבות. תארו לכם מסע ארבע שעות מתל-אביב לרמת-השרון, דרך שדות, ואדיות, חצרות ודרכי עפר.

אם שרוצה לראות את בנה האסיר אינה יכולה לעשות זאת כבר שלוש שנים. ילדה לא רואה את אביה. אין הם נוסעים לחו"ל. המסעדות ובתי הקפה נסגרו או חרבו. הזהב שנשמר לימים הקשים אזל. זרם המים בברזים חלש. לעתים חדל. סביבם, על הגבעות שהיו שטחי עיבוד, הם רואים בנייה הולכת ומתרחבת. קרוואנים, מגדלי-שמירה. מאחזים.

בעת שאנו נחלצנו מן האימה, שגם בה היו חיינו נוחים מאוד יחסית לחייהם – הם נותרו שם. בבטלה וייאוש וסגר וכתר ומחסום שמצמיחים רק כעס. נמשכת מלאכת הגדר שמפרידה כפרים. נעקרו 65,000 עצי זית שסיפקו מחיה. המאחזים נשארו, רק קומץ קטן מאסיריהם שוחררו. בעת שאנו שבים אל החיים הנוחים, שומרי ההודנה שלנו, ראש הממשלה עם שריו וקציניו, נרדמו על משמרתם. לכן אני כותב פה בתחינה והתראה: חיינו בסכנה. מי שמופקד על המשך השקט – נטש. כשתפרוץ האש, יגידו לכם: "שוב הפלסטינים התחילו. שוב ההסתה, שוב המתאבדים".

ואני אומר: לא הסתה – מציאות חיים נואשת. לא מתאבדים בשמחה – אלא אנשים שנפרדים בלי צער מחיים שאין בהם טעם, תכלית ועתיד.