בכל מקרה, לא בחיפה

חומרת דבריו של נביל שעת' בפני הפליטים בלבנון אינה בכך שהוכח, לכאורה, כי אי אפשר להגיע להסכם עם הפלסטינים בעניין הפליטים. גם לא בכך שמנהיגים מתונים לכאורה הם קיצוניים למעשה, ומכאן שאין הנהגה פלסטינית שתהיה מוכנה לוויתורים. החומרה היא בחוסר האומץ לומר לפליטים: בעשור השישי לפליטוּתכם אפשר להגיע להסדר שישים לה סוף. אתם תפסיקו להיות פליטים, תקבלו סיוע כלכלי משמעותי ותוכלו לבחור בין אפשרויות שונות, הרשומות כולן בתוכנית קלינטון: במדינה הפלסטינית; במקומות מגוריכם כיום, שישוקמו; במדינות המערב שיעניקו לכם זכות לחיות בהן; ובישראל על-פי שיקול דעתה הריבוני ובהיקף מוגבל מאוד.

בשיחות טאבה, שבהן עמדנו שעת' ואני בראש המשלחות לעניין הפליטים, ואשר בהן נערך הדיון המפורט והגלוי ביותר בנושא עד אז ומאז, לא ניסה הצד הפלסטיני לתבוע מימוש זכות שיבה לחיפה וליפו. אנשיו הבחינו בבירור בין המדינה הפלסטינית, שתוכל להעניק לכל פלסטיני את הזכות לחיות בה, ובין כל האפשרויות האחרות, המותנות בשיקול דעתן של המדינות הנוגעות בדבר: אלו המארחות את הפליטים כיום ואלו שיחליטו לקלוט את חלקם בעתיד.

הדיון העיקרי בטאבה עסק ב"נרטיב", בשאלת ההיסטוריה של היווצרות בעיית הפליטים ובהיקף הפליטים שישראל תסכים לקלוט, לאחר ש-220 אלף תושביה הפלסטינים של ירושלים המזרחית כבר לא יהיו בריבונותה. הוויכוח ההיסטורי התייחס לגירוש הפלסטינים ולבריחתם במלחמת העצמאות, וגם לכך שהפלסטינים דחו את החלטה 181 של האו"ם על הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית ממערב לירדן (שקבלתה היתה מונעת את היווצרות בעיית הפליטים). לא הגענו להסכמה, אך החלפנו בינינו טיוטות שהיו בסיס אפשרי להסכמה.

בשאלת מספר הפליטים התגלעה מחלוקת צפויה, אך מרגע שהדיון עסק במכסות, שוב לא היה מדובר ב"זכות". המספרים שהסכמנו להם היו סמליים, תוך התחשבות במקרים הומניטריים ובאיחוד משפחות. המספרים שהציעו הפלסטינים היו גבוהים יותר.

שעת' מודע היטב לכך, ואין פלסטיני היודע טוב ממנו כי שום גורם ישראלי רציני לא יסכים לזכות השיבה של פליטים פלסטינים לישראל, ודווקא משום כך דבריו מצערים. הוא נהג כפוליטיקאי הנתקל בקבוצת לחץ מתלהמת, והאומר לה בדיוק את מה שהיא רוצה לשמוע, במקום את מה שהוא רוצה להשמיע. במבחן המנהיגות הקשה הזה הוא לא עמד.

בעתיד, כאשר נצטרך להציע את פתרון הקבע לשני העמים, אשר מטבע הדברים יכלול ויתורים על מה שנדמה לשני הצדדים כנתון באמתחותיהם, יהיה שעת' קרוב לוודאי אחד האנשים שיצטרכו להסביר במחנות הפליטים את יתרונות ההסכם על פני המצב הקיים. הוא עדיין יכול לחזור לשם, גם עכשיו, לפני רגע ההכרעה, ולהסביר לאנשים החיים בתנאים קשים ביותר בלבנון כי חייהם ישתנו ללא הכר כאשר יהיה שלום בין ישראל לפלסטינים. כשתקום מדינתם הם יהיו רשאים להגר אליה ולחיות בה בכבוד. לא בחיפה.