תהיה גבר, תשפיל את עצמך?

מהי הבריאות הנפשית של הגבר, ומה ההבדל בינה לבין הבריאות הנפשית של האישה? ההגדרה של 'בריאות נפשית' היא חמקמקה. לצורך עניינו נסתפק באמירה כי מדובר בהרגשה טובה, כזו המאפשרת לאדם לרצות לקום בבוקר, להיות מסוגל להביט במראה ולהגיד: "נכון, קצת קשה לפעמים, אבל בסך הכל - טוב לי". אתה יכול להגיד את זה על עצמך? אם כן, דיינו, אפשר להמשיך הלאה. אם לא, אולי זה קשור לנפש שלך. כן, יש לך אחת כזאת.

אז מה ההבדל בין הנפש של האישה לנפש של הגבר? האם בכלל יש הבדל? ברור לכולנו שיש הבדלים בין המינים ברמה הפיזיולוגית והנוירולוגית. מסתבר שיש הבדלים גם ברמה הרגשית והנפשית.

מחקרים מצביעים על גורמי סיפוק שונים בין גברים ונשים; גברים מסופקים מהישגיות, מניצחונות, מכיבושים. לא הייתי רוצה להיתפס כמכליל וכמדביק תוויות סטריאוטיפיות, אך זהו הרגע להביט במראה ולהודות; לכל קלישאה טובה יש בסיס מוצק. הסטריאוטיפים שעליהם מושתת תרבותנו לא נוצרו יש מאין. יש בסיס.

מתי למשל ישבת לאחרונה עם חברים וגלגלת שיחה (כנה) על עצמך או עליהם, על מה שקורה לך בחיים. ולא, אני לא מתכוון למכשיר הטלפון הנייד החדיש שלך, וגם לא לפנטזיה על רכב 4X4, וגם לא לפנטזיות ההן. עולם פנימי, אתה יודע, רגשות, הרהורים, פחדים, יש חיה כזו. שיחה גלוית לב, חושפת. היתה לך כזאת? כן? הענק לעצמך ציון לשבח, וגלוש לך הלאה בהנאה. לא היתה? בוא נדבר על זה.

נשים נהנות מההישגיות אך גם מהשיתוף, מלשבת ביחד ולפטפט, להתחלק בחוויות, זהו עונג בריא לנפש ולגוף שמעט גברים מרשים אותו לעצמם.

יובל (שם בדוי) פנה לייעוץ נפשי: "באתי כי עברתי כמעט התקף לב", אמר. לשאלתי מה זה 'כמעט התקף לב' ענה בתיאור מגוון סימפטומים המראים על התקף חרדה. מה גורם להתקף חרדה אצל אדם בסביבות גיל ארבעים, העובד בחברה מכובדת, בעל הכנסה נאה, נשוי באושר, על שלושת ילדיו המקסימים? במהלך השיחות שקיים עמי נמנע יובל מלהתייחס לעצמו או לרגשותיו.

"מדוע לא סיפרת לאישתך, לחברים, לבוס שלך, למישהו?" שאלתי אותו בפליאה לאחר ששיתף אותי בפירטי החוויה המפחידה והלא-מוכרת שחווה. "לא חשבתי על זה", ענה. האפשרות לספר על חולשתו ולזכות לחיזוק, עידוד ואוזן קשבת מידיד או חבר תומך כלל לא עלתה בדעתו. שוב נשאלת השאלה – מדוע?

יתכן וניתן למצוא תשובות, גם אם חלקיות, באקסיומות סטריאוטיפיות המתקיימות בחברה בה אנו חיים. יש כמה חוקים ברורים ובלתי ניתנים לעירעור:

• גברים לא בוכים.
• 'להיות גבר' משמעו 'להיות חזק' (לא לבכות, לא להפגין חולשה)
• גם אם עולה הצורך לבכות, עדיף להדחיק אותו ולהתגבר עליו.
• נשים מבקשות עזרה, גברים נותנים אותה (משמע, לבקש עזרה מעיד על נשיות ורכרוכיות).
• גבר פגיע ובעל רגשות, אינו גבר.
• איך בכלל מבקשים עזרה, וממי?
  

גברים מביעים את רגשותיהם הרבה פחות מנשים. מסופר על שודד אחד בספרטה, שנתפס על ידי שוטר עם שועל תחת חולצתו. השוטר תיחקר אותו אודות מעשיו, ואילו השודד שמר על פנים נעימות ושקטות בעוד השועל מכרסם את בטנו וקרביו. ככה זה עם גברים, ובייחוד עם הצבר הישראלי, כלפי חוץ הכל נהדר, הכל 'סבבה' הכל 'בשליטה', קוצני, עוקצני ו-cool, אבל בפועל, בִּפְנים - סערות, טלטלות וכאבים. חמוץ-מתוק.

מה כל כך נורא בלא להביע רגשות? מי צריך את הרכרוכיות הזו? במה מועילה הסרת השריון? התקף החרדה של יובל הוא רק דוגמא אחת למה שעלול לקרות עם רגשות מודחקים ועצורים ולחוסר היכולת לדבר על הדברים ועל הפגיעות שלנו. הרגש הוא כוח דינאמי ורב-עוצמה, אפשר אפילו לומר שמדובר באנרגיה, גם אם נסרב, הוא יחפש את דרכו לבוא לידי ביטוי ואז הוא עלול לצאת החוצה באופן תוקפני בלתי-נישלט כמו בהתפרצות כעס, זעם, ותסכול, או בצד השני של ההתפרצות התוקפנית שהוא שיתוק או התקף חרדה כזה שעבר יובל.

יש גם אפשרות אחרת - הוא 'יכלא' בגוף ו'יכרסם' אותנו מבפנים. אז נקבל ביטויים פסיכוסומטיים כמו עייפות, כאבי ראש כרוניים, כאבי בטן, כאבי גב ושרירים, אולקוסים, ויש שיגידו שגם מחלות קשות יותר הן תוצר העדר ביטוי רגשי הולם וזורם.

מבחינה נפשית, הבלימה או העצירה של הרגש, שהיא לעתים תהליך לא מודע, יכולה להתפתח לכדי דכדוך, דיכאון, תחושת ניתוק וחוסר קשר אל עצמי ואל הסביבה.

אנחנו מתקשים לדבר על הרגשות שלנו, אבל ברור ומומלץ מאד להתחיל לעשות את זה, זה עוזר לנפש שלנו, לגוף, לקשרים שלנו עם נשים ובטח לאיכות החיים שלנו. אז נראה אתכם גברים, מדברים על זה.