ההזדמנות האחרונה, וזו שאחריה

בתום שני הפיגועים בשבוע שעבר בראש העין ובצומת אריאל, דיברו בלשכת שר הביטחון ובמערכת הצבאית על הצ'אנס האחרון להודנה הפלסטינית ולהפסקת האש. בסוף השבוע אף ניתן לאמירה תוקף של ממש כאשר מופז והשר הפלסטיני דחלאן נפגשו בדחיפות בעקבות הריגתו של ראש הג'יהאד האיסלאמי בחברון מוחמד סידר בניסיון מעצר שהידרדר לקרב יריות וטילים.

ההחלטה המסתמנת היום בלשכת ראש הממשלה אריאל שרון – לשוב לפעילות סיכול נרחבת יותר נגד החמאס והג'יהאד אך מאידך לנסות ולהציל שוב את תהליך מפת הדרכים, תהיה בבחינת האזהרה האחרי אחרונה לאבו מאזן ולדחלאן, וככזו הם צריכים לראות אותה.

ארגוני הטרור הפלסטינים שהקפידו מאז תחילת ההודנה לבצע "אך ורק" פיגועי נקמה בעקבות פעולות התקפיות של ישראל, מנסים לגבש כללי משחק חדשים של הרתעה וגביית מחיר על כל פגיעה בהם. על כל מבוקש שנהרג במהלך ניסיון מעצר מציבים הפתח, החמאס והג'יהאד, תג מחיר של פיגועי התאבדות שאת מספר הנפגעים בו לא ניתן להעריך מראש, אך ניתן בהחלט לנחש.

כללי המשחק שארגוני המחבלים מנסים להכתיב הם נפרדים ולכאורה לא קשורים לרשות הפלסטינית המצויה בתהליך מדיני עם ישראל. זהו מודל מושאל מלבנון, שבמסגרתו נהג ארגון חיזבאללה לירות קטיושות ליישובי הצפון על כל פגיעה ישראלית באזרחים לבנונים, וכיום הוא נוהג לירות פגזי נ"מ תוך סיכון עצום של תושבי שלומי וקרית שמונה על כל טיסה ישראלית בשמי הצפון, בין אם היא חוצה את גבול לבנון ובין אם היא לא.

להיסחט על ידי החמאס

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לנהל משא ומתן עם הרשות, ובו בזמן לשחק על פי כללים אחרים ולמעשה, להיסחט על ידי חמאס, ג'יהאד וכנופיות הפתח, כאשר כל ארגון מתחרה ברעהו על עוצמת הפיגועים. במצב זה ניתן לומר בביטחון כי הפיגועים ילכו ויחמירו בעוד התהליך המדיני עם הרשות נמשך עד לפיצוץ הקרוב והבלתי נמנע.

האם יכולה היתה ישראל להבליג ולא לנסות לעצור את מוחמד סידר, ואולי למנוע בכך את הפיגוע הקשה? ייתכן, אך במערכת הביטחון מתעקשים כי סידר עסק בהכנת מכונית תופת שיועדה להתפוצץ בישראל וכי היה, לפיכך, פצצה מתקתקת.

למרבה הצער, פעילות הסיכול במקרים האחרונים, דומה לאותו חבלן בסרט הוליוודי שמנסה לפרק בזהירות ובמיומנות פצצה שהזמן בשעונה אוזל וכאשר הוא מנתק את חוטי החשמל שלה, מתחיל השעון לתקתק אפילו מהר יותר והיא מתפוצצת בפניו של החבלן.

מאז ההכרזה על הפסקת האש, בסוף חודש יוני, נמנע צה"ל כמעט לחלוטין מפעילות בעומק שטחי איי, למעט הטיפול בפצצות מתקתקות. רמת ההתרעות ירדה מאידך, מרמה של כ-60 בכל זמן נתון, לכ-15 לפני כשבועיים.

בימים האחרונים, בעקבות פעילות הסיכול בשכם וחברון, התייצב גרף מצב הטרור על כ- 30 התרעות. זהו מספר נמוך יחסית, אך בחינה של השורה התחתונה, מצביעה על מספר סופי כמעט זהה של פיגועי התאבדות, בכל החודשים מאז תחילת השנה. וכך, מספר הנפגעים הישראלים עולה ויורד כמעט ללא קשר למהלכים המדיניים.

ברירה אחת שעומדת בפני ישראל היא להתיישר לפי התכתיב הפלסטיני, להימנע מסיכול פיגועים ולסמוך על הבנות פלסטיניות פנימיות – הבנות ג'נטלמניות בין מי שכונה על ידי מערכת הביטחון "אימפוטנט בסיכול" לבין חבורת רוצחים.

הברירה השנייה היא להסיר את הכפפות ולשוב למלחמה בטרור בשיטה הישנה והמוכרת – פעילות אינטנסיבית בלב הערים הפלסטיניות, סיכול של כל דבר שזז, וירי בכל חמוש ובכל משליך בקבוק תבערה. צה"ל תמך בעמדה זו כבר לפני כמה שבועות, כשפיקוד מרכז ביקש לשוב ולקיים מבצעי מעצרים נרחבים בערי השומרון, אך נהדף על ידי ההנהגה המדינית.

כמו ב-96'

נותרה, כמובן, האפשרות הקלושה, שלפיה הרשות תתחיל להילחם בטרור ותציל את התהליך המדיני ואת מפת הדרכים אחרי שמותם כבר כמעט נקבע. בשנת 96', בעקבות פיגועי פברואר מארס, החלה הרשות להילחם בחמאס, כשערפאת הבין שהארגון מסכן את המשך שלטונו. הזדמנויות דומות למפנה אמיתי כדוגמת הפיגוע בדולפינריום ביוני 2001 פוספסו על ידי הרשות.

כיום הרשות יכולה לחוות הרגשה דומה. התמוטטות ההודנה מעמידה שוב את אפשרות ריסוק הרשות, הפעם על ידי ישראל, כסבירה. ערפאת, שנתפס כמי שמחבל בתהליך המדיני, עשוי לעזוב את המוקטעה מוקדם משחשב. מבחינות רבות, המצב דומה לזה שבתחילת 96'.

כעת נותרה רק השאלה האם ירימו אבו מאזן ודחלאן את הכפפה, ככל הנראה האחרונה, שישראל זורקת אליהם. בישראל מקווים שגם לחץ אמריקני כבד יסייע לפלסטינים לקבל את ההחלטה הנכונה.