למה דיירי כיכר הלחם לא רושמים הישגים?
איך זה שלמרות שדיירי המאהל בכיכר המדינה בת"א זוכים לתמיכה ציבורית עצומה - הם לא מצליחים לרשום הישגים במאבקם? חגיגות השנה העגומות למאהל המחאה בכיכר הלחם מעלות מחדש את השאלה הנצחית: האם יש בכלל טעם להפגין ברחובות, או שהדרך האמיתית להשפיע נמצאת אך ורק במסדרונות הפוליטיקה?
לפני שבוע יצא ישראל טויטו, מנהיג מאהל מחוסרי הדיור בכיכר הלחם, למסע גיוס תרומות לקראת מסיבת יום ההולדת שנה לכיכר. הוא עבר ברחובות דרום העיר, נכנס לחנויות וביקש בלונים, קישוטים ותרומות למסיבה הגדולה שהפיק באותו היום בכיכר. דיירי מאהל המחאה של כיכר הלחם עשו הכל כדי להפוך את יום השנה לישיבתם בכיכר המדינה בת"א לאירוע חגיגי: הם גייסו אמנים, תומכים ודיירים לשעבר ואירחו, איך לא, את מנהיגת המאבק המקביל, ויקי כנפו, שהגיעה בראש קבוצת אמהות חד-הוריות מירושלים להביע תמיכה בחברים מתל-אביב.
אלא שלמרות המאמצים, חגיגות השנה של כיכר הלחם כמעט ולא זכו לאיזכור בתקשורת. למעט דיונים משפטיים הקשורים במאהל ומעלים אותו מדי פעם למודעות הציבורית, נוכחותם של המפגינים בכיכר המדינה כמעט ונשכחה מלבו של האזרח הישראלי. גם המאהל הירושלמי של ויקי כנפו מתחיל לחוות את אותם תסמינים ולהיעלם מסדר היום התקשורתי, וראשי הארגונים החברתיים מיהרו להכין לויקי וחברותיה תוכנית שיקום, במסגרתה היא תצא למסע מחאה ברחבי הארץ וחברותיה יפגינו ויחסמו כבישים בקריית הממשלה.
אם לא יחול מהפך דרמטי, מחוסרי הדיור בכיכר המדינה צפויים להעביר גם את החורף הקרוב במאהל העגום שלהם, אבל טויטו בטוח שלא מדובר בכישלון. המחאה שלנו כן הצליחה. היא הגיעה לתודעה ציבורית רחבה. אין אדם בישראל שלא יודע מה זה כיכר הלחם, הוא אומר, בשבוע שעבר ביקרתי בכנסת ופתאום ניגשה אלי משפחה יהודית המתגוררת בארה"ב. הם הציגו את עצמם ואמרו לי שהם מחזקים את ידי. שאלתי אותם מאיפה הם מכירים אותי, והם אמרו לי שהם ראו אותי בטלוויזיה. מבחינתי, זאת עוד הוכחה לכך שהמאבק הצליח.
אבל אתם עדיין בכיכר, ואין לכם פתרון.
זה נכון, אבל דברים מתחילים לזוז. הצלחנו להביא להקמת ועדה בין-משרדית לטיפול במצוקת הדיור, והצלחנו להעביר את המצוקה שלנו לאלפי בני הנוער שהגיעו לכאן במסגרת תנועות הנוער, ששמעו הרצאות על המצב החברתי בארץ. הכי חשוב: אנחנו פורצי הדרך במחאות החברתיות ששמו את הבושה בצד. בזכותנו יכלו ויקי כנפו וחברותיה לצאת לדרך. אנחנו סללנו את הדרך עבורן.
למה לברוח מהפוליטיקה?
טויטו אמנם משוכנע בהצלחתו, אך ההיסטוריה הישראלית מראה שמאבקים חברתיים נכשלים כאן פעם אחר פעם. אין בישראל ניסיון אמיתי למהפכה חברתית, מסביר ההיסטוריון ד"ר דני גוטוויין מאונ' חיפה, המאבקים החברתיים בישראל הם חלק מהשיטה. כל מי שמנסה לקרוא תיגר על השיטה הופך ללא לגיטימי.
לדברי גוטוויין, החוקר מהפכות חברתיות, המאבקים החברתיים שצמחו בישראל לאורך השנים נכשלו משום שלא התחברו אל הפוליטיקה ופעלו כל אחד באופן עצמאי. כל קבוצה שקמה למחות מחתה על עוול כזה או אחר, הוא מסביר, הנכים מחו על פגיעה בקיצבאותיהם, ויקי כנפו וחברותיה מוחות על קיצוץ בקיצבאות הבטחת הכנסה. אף מאבק לא התחבר למאבק אחר ולא יצר מאבק רחב יותר. יותר מכך: אף מאבק לא הציג אלטרנטיבה. כל מאבק הציג את העוול שנגרם לו מבלי להציג חלופה. ארגון הירוקים בגרמניה, שהחל במאבק חברתי, הציג אלטרנטיבה ואיחד מסביבו כוחות נוספים, ולכן הצליח.
בישראל, כל ניסיון להרחיב מאבק מעבר לגבולות של אותה קבוצה יוצר בעיה. מאבק לא יכול להצליח בלי בסיס רחב של פוליטיקה. יוזמי המאבק וראשיו צריכים להצטרף לתנועת אופוזיציה פוליטית-חברתית, שתהווה אלטרנטיבה למשטר הקיים, למרות שבישראל כל מי שמנסה להצטרף במסגרת המאבק למסגרת פוליטית נתפס כמי שמנסה להרוויח על חשבון המאבק.
בעוד שבכל מקום אחר מאבק כמו זה של ויקי כנפו היה צריך לחבור, למשל, להסתדרות ולאיגודים המקצועיים - המהווים היום אופוזיציה יחידה לממשלה בישראל - כאן הזהירו רבים את כנפו שלא לחבור להסתדרות או לאיגודים המקצועיים, כדי לא להיות מזוהה איתם. זו טעות. בבריטניה, למשל, כל מאבק חברתי מצטרף באופן מסורתי למפלגת העבודה. בארצות הברית, כל מאבק חברתי מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית ומצטרף אליה. כך מקבלים הארגונים הנאבקים גב פוליטי חזק ומשתלבים בתוך שלל המאבקים, שיכולים להביא בכוחות משותפים למהפכה חברתית.
מי שעזרה, באופן פרדוקסלי, לטויטו וחבריו לחזור לכותרות הייתה דווקא עיריית תל-אביב, שנזכרה חמישה חודשים לאחר שהוקם המאהל כי מדובר בהתנחלות בלתי חוקית, והחליטה לפנות אותם בכוח. הכרזת המלחמה של העירייה עוררה מחדש את הוויכוח על עצם נוכחותם במקום, ויותר מכל גייסה עשרות רבות של תומכים, שנהרו לכיכר הלחם ללא הפסקה. התנועה הקיבוצית הושיטה יד לוגיסטית וכך גם חניכי תנועות הנוער, ומחוסרי הדיור הודיעו כי יתבצרו במקום עם בלוני גז.
במקביל נרתם לעזרתם עו"ד שמואל סעדיה, שהצליח להביך את העירייה ובעלי הקרקע כשהוכיח שוב ושוב כי הם חיכו יותר מדי זמן לפינוי, מאחר שהחוק קובע כי יכול בעל מקרקעין לעשות שימוש בכוח לסילוקו של מסיג גבול מהנכס שבבעלותו, וזאת בתנאי שלא חלפו למעלה מ-30 יום מעת שנוצרה העילה של הסגת גבול.
אלי לאופולד, נציג בעלי הקרקע בכיכר המדינה עליה מתוכנן לקום אחד הפרויקטים היוקרתיים בתל-אביב, מתקומם בכל פעם שהוא שומע על כיכר הלחם. אין דבר כזה כיכר הלחם, רק כיכר המדינה. בקרוב כבר ישכחו את המושג הזה, הוא משוכנע, המחאה הזאת היא תעודת עניות למדינת ישראל, במיוחד בדרך בה נתנה המדינה גיבוי לעבריין ולפולשים שבאו להשתלט על קרקע שלא שלהם. הם קיבלו לגיטימציה מהתנועה הקיבוצית, מחברי כנסת וממוסדות השלטון, וזאת הבעיה הכי גדולה בסיפור הזה. התקשורת, במקום לתהות על קנקנם, ניזונה מטענות סרק של צד אחד שבכלל לא נבדקו.
לאופולד משוכנע כי מחאת מחוסרי הדיור בכיכר המדינה נכשלה כישלון חרוץ. אם הם היו מוחים בדרך לגיטימית, תוך שמירה על החוק, הציבור היה מקבל את זה והמחאה שלהם הייתה זוכה לאהדה, אבל הם בחרו בדרך אחרת, של השתלטות על קרקע פרטית - ולכן נכשלו.
די לגימיקים תקשורתיים
לדברי גוטוויין, המאבקים החברתיים בישראל משרתים, באופן פרדוקסלי, דווקא את הממשל הימני ואת הימין הכלכלי בישראל. במקום להפוך למאבקים חברתיים, הם משמשים כלים להוצאת קיטור של קבוצה זו או אחרת. באה קבוצה של אימהות חד-הוריות ודרך המאבק החברתי שלה מוציאה קיטור. ומה עושה שר האוצר? מנסה להציג את הקבוצה הזו כקבוצה עם בעיה פרטית ומציע לה פתרונות פרטיים. בכך הוא מעקר למעשה, באופן חכם, את המאבק הציבורי והופך אותו לפרטי, השייך לקבוצה מסוימת. בסופו של דבר, דווקא הארגונים החברתיים שיוזמים מאבקים משרתים - שלא בטובתם ולא מרצונם - את הממשל, שרואה בהם כמוציאי קיטור ולא יותר.
לד"ר גוטוויין יש ביקורת גם על שיטות המאבק ועל אמצעי התקשורת: קבוצה המנהלת מאבק מחפשת כל דרך להגיע לתקשורת, וכשהיא מגיעה היא עושה גימיקים כדי להישאר בתקשורת, כמו צעדות, הקמת מאהלים, הפגנות והבערת צמיגים. אחר כך באים סיפורים אנושים וכל גימיק אחר שיחזיק את המאבק בתקשורת. אין בתקשורת משהו עמוק יותר, כמו בדיקה של המאבק בצורה עמוקה יותר, הרחבה שלו ובחינה שלו. אם יהיה, למשל, יום עיון בנושא מאבק זה או אחר, עם הצעות להמשיך בו, זה לא יעניין את התקשורת כמו גימיקים. את ויקי כנפו, למשל, אוהבים אותנטית, מישהי שבאה מהדרום. רוצים שהיא תישאר כך. כל ניסיון לחבר אותה למאבקים אחרים, לפוליטיקה או לארגונים רחבים יותר הופך את הניסיון הזה ללא לגיטימי. זהו הניצחון של מהפכת ההפרטה וההון בישראל.
גם לטויטו טענות קשות כלפי התקשורת. אני רואה בתקשורת אשמה בכך שהמחאה לא התרוממה מספיק. התקשורת התעלמה לחלוטין מהמצוקות של האנשים שהגיעו לכיכר. אף אחד לא התייחס לבעיות האמיתיות שבגללן הוקמה הכיכר. כיכר הלחם קיבלה את החשיפה בגלל מאבק הפינוי והמלחמה בין עניים לעשירים, ולא נערך דיון רציני למה האנשים האלה הגיעו לכן וכיצד צריך לפתור את הבעיה.
למה הציבור נשאר אדיש
עו"ד יובל אלבשן, מראשי מטה המאבק של הארגונים החברתיים, הוא שועל מאבקים ותיק ומנוסה. בשנים האחרונות הוא מלווה את רוב המאבקים החברתיים בישראל. לפני שנה בדיוק, לאחר שמאבק הנכים הסתיים בהצלחה חלקית ולאחר שהממשלה הקודמת הטילה את הגזירות שלה, הקימו אלבשן וחבריו מטה מאבק, בניסיון להחיש את המהפכה החברתית. אלא שלמרות הרצון הטוב, כושר הארגון והפרגון של אמצעי התקשורת, המהפכה עדיין לא הגיעה. נפגעי תוכניות כלכליות וקיצוצים לא הגיעו להפגין, התמיכה המתלהבת של גורמים שונים, בהם פוליטיים, הלכה ודעכה, ואת התלהבות הציבור החליפה אדישות, שהחריפה בעקבות המצב הביטחוני הקשה.
אלבשן מונה מספר סיבות לכישלונה של המהפכה החברתית: הפגיעה החמורה בשכבות רחבות של האוכלוסייה הישראלית, לצד ריסוק אבני היסוד של מדינת הרווחה, היו אמורים להוציא המונים לרחובות. למרות זאת, רוב הציבור נשאר בבית. הסיבות לכך רבות. ראשית, הנפגעים העיקריים הן השכבות המוחלשות, הטרודות בבעיות קיום יומיומיות של פרנסה ולחם ואין להן ראש להפגנות. מעמד הביניים, שנפגע אף הוא, לא יוצא להפגין ולמחות כדי לא להיות מזוהה עם 'העניים'.
יש מי שתולים את האשם העיקרי בכישלון במצב הביטחוני. בימים שבהם הרחובות בוערים מאש טרור, אנשים לא מעונינים להבעיר אש נוספת. המאבק הביטחוני נתפס כקיומי, בעוד שהחברתי לא. סיבה אחרת היא המחסור במשאבים לנהל מאבקים חברתיים. אין כסף למודעות פרסום, למערך הסעות להפגנות וליצירת קשר בין תומכי המאבק. בעלי ההון לא ממהרים לתרום לארגונים כאלה, מפני שהם עלולים לפגוע באינטרסים ישירים שלהם.
גם האמון של הציבור ביכולתו לשנות אינו קיים. נבחרי ציבור באים ומבטיחים הבטחות ערב הבחירות - ונעלמים. היום אין אופוזיציה לממשלה, למעט ההסתדרות. אפילו חברים במפלגת העבודה תמכו בתוכנית הכלכלית של נתניהו. כל זה גורם לחוסר אמון בציבור באפשרות לשנות.
טויטו משוכנע כי המצב הביטחוני משרת את המימשל בדיכוי המחאה החברתית. בימי ההודנה, כשקול המחאה גבר, הממשלה הייתה מחליטה לחסל טרוריסט או ליצור פרובוקציה רק כדי להוריד את הבעיות החברתיות מסדר היום הציבורי, ואנחנו שילמנו את המחיר, הוא טוען.
גם אלבשן, כמו גוטוויין, חושב שהיעדר פלטפורמה פוליטית אמיתית מונע את האפשרות להרים את המהפכה החברתית. חייב להיות גב פוליטי וחייבת להיות אידיאולוגיה בכדי לקדם מאבק ולהפוך אותו למוצלח. אלה יציגו אלטרנטיבה שתביא לשינוי. כבר כמה שנים שהגושים הפוליטיים הגדולים, הליכוד והעבודה, תומכים באותו מצע כלכלי וחותמים על אותם תקציבים וקיצוצים. אין הרבה הבדלים בין משנתו הכלכלית של בייגה שוחט לזו של בנימין נתניהו. לציבור אין במי להאמין, ולכן כל אחד דואג לשבטו ולעצמו. ברגע שויקי כנפו תחבור לגוף פוליטי, ביבי יבין שהיא מאיימת עליו לא רק מהמדרכה אלא הרבה מעבר לכך, אולי אפילו ממרכז המפלגה שלו. רק אז יכול לבוא השינוי.
כדוגמא מביא אלבשן את מאבקם של סגני ראשי הרשויות, שנאבקו באחרונה לבטל את הגזירות הקשורות בהם, בהן ביטול משרות. בעוד שמאבקה של ויקי כנפו נתפס בציבור כמוסרי וצודק וזכה לאהדה עצומה בתקשורת ובציבור, נתפס מאבקם של נבחרי הרשויות ללא לגיטימי וזכה לביקורות. אלא מה? באמצעות הפוליטיקה הצליחו נבחרי הרשויות, תוך זמן קצר יחסית, לבטל את רוב הגזירות מבלי להגיר טיפה אחת של זיעה בהליכה ממצפה-רמון לירושלים. הם עשו זאת בצורה מקצוענית, תוך שהם מנצחים את האוצר במגרש שלו, בכנסת. שתי מילות המפתח במאבק שלהם היו פוליטיקה ומקצוענות, ושתיהן חסרות למאבקים החברתיים.
ואולי יש עוד תקווה?
רן מלמד, המשנה למנכ"ל עמותת ידיד, התנסה כבר במאבקים חברתיים לא מעטים. העמותה, לה סניפים המפוזרים ברחבי הארץ, מספקת לאוכלוסיות חלשות סיוע משפטי חינם ומנסה לסייע להן לדרוש ולקבל את המגיע להן. לדעת מלמד, מאבקים יכולים להצליח רק עם תמיכה תקשורתית מסיבית. מאבק חברתי, צודק ככל שיהיה, זקוק ללגיטימציה ציבורית ולדעת קהל אוהדת, כדי שיוכל ליצור לחץ על מקבלי ההחלטות. בסופו של דבר, התוצאה של מאבק היא פשרה בין המטרות שהציב לעצמו למה שמציע הממשל.
מאבק ציבורי לא יכול להתקיים ללא תמיכה תקשורתית והסברתית. ניהול נכון של מאבק מחייב ניהול נכון בתקשורת. צריך ליצור סדר יום ציבורי מתמשך ועיקבי, הגדרה נכונה של מטרות וקביעת אסטרטגיה תקשורתית, תגובה מהירה וניצול משאבים הסברתיים.
האם מאבק חברתי יכול להצליח רק באמצעות התקשורת? האם לא ניתן ליצור לחץ על מקבלי ההחלטות ללא אמצעי התקשורת?
התשובה היא לא. היום לא ניתן לנצח מאבק ללא תקשורת.
למרות שרוב המאבקים החברתיים בישראל נכשלו עד היום, גוטוויין מאמין שדווקא עכשיו יש סיכוי לשינוי: הפעם הפגיעה בשכבות החברתיות קשה יותר ורחבה יותר. קיצצו מקיצבאות הבטחת הכנסה של האימהות החד הוריות ונתנו את זה כהטבת מס לעשירים. במקביל קיצצו שכר לעובדים רבים, ורואים את זה בתלושים של יותר ויותר אנשים. הפעם הנפגעים הם הרבה אנשים שתומכים בליכוד ומזדהים איתו. זו התחלה שיכולה להוביל למהפכה. במקביל, נעשים ניסיונות ליצור סדר יום חברתי שאינו כפוף לסדר יום אחר במדינה. אם עד היום סדר היום החברתי היה כפוף לכך שיהיה או לא יהיה שלום, היום יש ניסיונות ליצור סדר יום חברתי עצמאי, וזה עשוי להשפיע.
פורסם לראשונה
לפנייה לכתב/ת 
כיכר הלחם: כישלון ידוע מראש?
צילום: רויטרס
לא מציעים אלטרנטיבה
צילום: עמית שאבי
מומלצים
