פרא אציל / דודו בוסי

עד גיל חמש-עשרה וחצי, חודשיים או שלושה לפני שנעצרתי ואושפזתי, כמעט כולם קראו לי שמניאק או סתם שְמַנְיָה. זה היה מעליב, אבל לא הראיתי לאף אחד כמה אני פגוע. אני לא דוד לוי. כחודש לאחר יום הולדתי העשירי אמר לי יום-טוב, אבי הביולוגי, שאני הולך ומשמין בגלל שאני צובר יציקות בטון בנשמה. כשסיפרתי את זה לסימה, אמי, היא עיקמה את האף ואמרה שאם אני רוצה לחזור למשקל נורמלי, אני "חייב לתת לזמן זמן, כי הזמן ממיס אפילו את שטויות הבטון שיום-טוב הדפוק מוכר לך". אחרי כמה חודשים שבמהלכם צברתי שישה או שבעה קילוגרמים נוספים - איבדתי את הסבלנות ושאלתי את סימה, "למה לזמן הזה שממיס לוקח כל-כך הרבה זמן להגיע?" סימה ליטפה לי את השיער ואמרה שזמן זה דבר שצריך לחכות לו בסבלנות, והמליצה לא לחשוב עליו הרבה "כי זה רק מעכב אותו יותר". על דיאטה, אגב, שניהם לא דיברו אתי באותם ימים.

לפני התפרקות המסגרת המשפחתית השנייה שלי חיִינו אני, סימה ויפת, אבי החורג, תחת קורת גג אחת בשכונת הארגזים. שכונת הארגזים נמצאת בשפיץ המזרחי של דרום תל-אביב. יום-טוב, גם הוא תושב הארגזים, אומר שנעים לחיות בשכונה שלנו כמו שנעים להתנגב בנייר זכוכית. לדעתו, הארגזים תמיד היתה ותישאר דיר אל-בלח היהודית, "מחנה פליטים שאיש בממסד לא שם ולא ישים עליו קצוץ". יפת היה הרבה יותר אופטימי בקשר לעתידה של השכונה. הוא חזר וטען שמישהו שם למעלה עוד עשוי להתייחס למצב הרקוב ששורר אצלנו, קוראים לו סדאם חוסיין. יפת תלה תקוות רבות באיש הממסד העירקי, שבזכותו שופרו תנאי מגוריהם וחייהם של תושבי שכונת עזרה השכנה.

עד שאולי ינחתו גם עלינו איזה סקאד או שניים, נחיתה שבסופו של דבר תביא לשיפור מצב התשתיות ולשיפוץ הבתים העלובים של הארגזים, היה יפת נוהג לערום סביב בתינו ברזלים, קרשים, טַיֶירים קרועים וסתם פסולת בניין - חומרים שהרחיבו את שטחי החצר שלנו על חשבון שטחי המדינה. לפחות פעמיים בשנה היתה גדר התיל שתוחמת את החצר שלנו מתרחקת יותר מקירות בתינו הסדוקים. יפת היה חוֹרַני עם אידיאולוגיה. "את עוד תראי," היה מבטיח לסימה, "שכל הזבל הזה בחצר יהפוך עם הזמן לכסף מזומן או לווילה מפוארת."

באותם ימים לא עניינו אותי בתים, וילות או מזומנים, שאליהם יפת נכסף כל-כך. חוץ מזה שתקופה ארוכה ציפיתי כמו אהבל שהזמן, ורק הזמן, יעשה אותי רזה, היו לי שני חלומות גדולים: שאנה בובקין תתאהב בי ושאעבור לחזקתו של יום-טוב.

אנה היא יצירת המופת של הבורא. לראות אותה מסתובבת בסמטאות שכונת מגוריה, שכונת התקווה הקרובה, זה כמו לראות פנינה ענקית מתגלגלת על מכסה של פח זבל. כל-כך היא יפה, עד שלדעתי, שואה תיפול על האמנות אם היא תעמוד מול תמונתה של המונה ליזה, כי חיוכה המפורסם של הג'וקונדה יימחק מרוב קנאה. כמובן שהתאהבתי בה ברגע שעיני נחו על עיניה הירקרקות. החלום השני שלי, לעבור לחזקתו של יום-טוב, צץ מהסיבה הפשוטה שלחיות עם יפת וסימה תחת קורת גג אחת זה כמו לחיות ברחוב אֶלם - סדרת סיוטים.

יום-טוב הוא צייר ופסל. תמיד הוא צִייר, פיסל או גילף, אבל לדבריו, החיים עם סימה גרמו לו להתמכר לתחביב. כשהתגרש למד במשך שנה אמנות בבצלאל. לפני שיצירותיו זכו להכרה עבד פעמיים בשבוע בקלוּבּ, מועדון הימורים שירש עם דודי הקרימינל נחשון מסבי לילוּ זיכרונו לברכה. באותה תקופה סימה עבדה שם כמלצרית ואחראית מטבח, למרות שכבר היתה נשואה ליפת.

עוף מוזר היום-טוב הזה. שכונת הארגזים לא הצליחה לחנך אותו כפי שהיא מחנכת את רוב תושביה. יחסית לאחרים הוא היה ונשאר רך ותמים כמו תינוק. בשכונה שלנו מאבדים את הרכות בגיל ארבע או חמש. בגילים האלה הופכים רוב זאטוטי השכונה מפרחי ערסים לערסים מהסוג שלא נעים להיתקל בהם בסמטה חשוכה. בשכונה הם נקראים ילדי האינתיפאדה, כי כל הזמן הם זורקים אבנים או שברי בלוקים על העוברים ושבים, ובעיקר זה על זה.

ליום-טוב אין חברים, לא בשכונה ולא בשום מקום אחר. הוא מכור לבדידות. כל היום הוא נמצא בחדר עבודה שבחצר ביתו, שוקד על תחביבו, חי את הדמיון ומדמיין שהוא חי. יום אחד שאלתי אותו איך אפשר להיות לבד כל הזמן, בלי לדבר עם אנשים. יום-טוב חייך, הניח את הפטיש והאזמל על שולחן העבודה, לקח שלוק מבקבוק היינקן, נאנח בקול ואמר שאמנם חיי הפרישות שבחר לחיות הם לא בדיוק חיים, אבל הניסיון לימד אותו שעדיף לחיות את הדמיון מאשר להכניס לחיים שלו אנשים חסרי דמיון והומור, שיכרכרו סביבו ויבלבלו לו את המוח.

פעם יפת אמר לסימה שצריך להוציא ליום-טוב את שתי העיניים כי "הוא שמאלני כופר שמתעסק בפסלים של גויים, ובטלן שעובד רק פעמיים בשבוע". היו לו יציאות מחורבנות ליפת הזה, שהיה בטלן בעצמו. חוץ מעיסוקיו העיקריים - להציק לי באופן אישי ולשדוד את אדמות המדינה באופן כללי - יפת היה עובד עירייה שעתיים ביום רוקן פחי זבל - על זה הוא קיבל משכורת של משמרת זבל מלאה - וכחבר בוועד העובדים היה שובת ומפגין כל שני וחמישי, כדי שישפרו את תנאי העסקתו. ליפת יש היסטוריה רצחנית. כשהיה בן שלוש-עשרה רצח בדקירת סכין ילד בן שמונה. הוא הואשם בהריגה, ובילה שנתיים במוסד לעבריינים צעירים. במוסד הוא נפל לסם. עד שנגמל נכנס ויצא מבתי-סוהר למעלה מעשרים שנה.

שבוע או שבועיים לפני שסימה התחתנה עם יפת ניסיתי, אהבל שכמוני, לשכנע את יום-טוב לחזור הביתה. "חבל לך על הזמן," אמר, "אני וסימה לא צוחקים מאותן בדיחות ולא אוהבים את אותם סרטים." ברגע הראשון לא תפסתי את הטיעון הזה. "אז מה אם אתם לא צוחקים מאותן בדיחות ולא אוהבים את אותם סרטים?" אמרתי ליום-טוב, והוספתי, "מה, זאת סיבה להתגרש? זאת סיבה לא לחיות יחד? תחזרו, אני מתחנן..." יום-טוב חיבק אותי ואמר, "יפת וסימה הם כמו סיר ומכסה, ממש זיווג משמים. תאמין לי שאם סימה ואני נחזור, אנחנו נסבך לנו ולך את החיים. תהיה רגוע, החתונה הזאת זה הדבר הכי טוב בשבילכם." כשהוא אמר לי את זה הלבשתי על עצמי חיוך אבל בכיתי בלב. רציתי, אבל לא יכולתי, לומר לו שסימה ויפת הם לא בדיוק זיווג שמימי, ושיפת הוא סתם טיפוס אלים ובעל עבר פלילי עשיר, כי סימה איימה עלי שאזרק למוסד או לפנימייה אם אוציא כביסה מלוכלכת מהבית, ובייחוד אם אוציא אותה ליד יום-טוב.

ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן שבע. אומרים שצריך שניים לטנגו, אבל לדעתי, המסגרת התרסקה בעיקר בגלל סימה, שכמעט כולם, בגלל מוצאה, קוראים לה יוונייה. סימה אף פעם לא היתה טיפוס רגוע. אצלה הכול בצעקות ופקודות. נדיר לתפוס אותה מדברת. היא כל הזמן נובחת. עלי, על השכנים, ובעיקר על יום-טוב, כשהיו נשואים. נוסף להשפלות שהשפילה אותו בבית, סימה היתה מקללת את יום-טוב ליד אנשים, עושה לו סקנדלים בסמטאות השכונה, בעיקר בגלל שחשדה שהוא עושה עיניים לבחורות. חוץ מזה, מדי פעם היתה נוגעת בסמים. משתמשת חודש ומפסיקה לשבועיים וחוזר חלילה. יום-טוב אכל אצלה הרבה חצץ. הקנאה ויצר התחרותיות שלה היו כל-כך חולניים וחונקים, עד שליום-טוב לא נותרה ברירה. יום אחד הוא ברח מהבית ועבר להתגורר בבית הוריו, סולטנה ולילוּ, שנמצא בקצהו השני של השכונה. כמה חודשים לאחר שהתגרש באופן רשמי עלה יום-טוב לירושלים, למד שנה בבצלאל, הסתכסך עם כל המורים, ירד חזרה לשכונה, בנה בחצר בית הוריו חדר עבודה גדול, ועד היום הוא מפליג שם לעולם שכולו דמיון.

כחודש או חודשיים לאחר שיום-טוב עזב אותנו שמעתי את אחת השכנות שלנו אומרת לבעלה שהיוונייה חזרה להיות נרקיסה פעילה. ישר התחלתי לבכות, כי ידעתי שנרקיסים הם צמחים עצובים ששותים סמים. רצתי מהר הביתה ואמרתי לסימה שרק בגלל שהיא כל הזמן חוזרת להיות נרקיסה, יום-טוב התגרש מאתנו והתחתן עם הפסלים והציורים. סימה נתנה לי מכות, ואחרי זה, כשראתה שאני לא מפסיק לבכות שעתיים שלמות, נתנה לי עוד מכות והתחילה לבכות בעצמה. אחרי שלשנינו נגמרו הדמעות ניגשה אלי וחיבקה אותי ואמרה שעכשיו תהיה אמא אחרת לגמרי, כי הבכי שלי הפיל לה אסימון גדול. למחרת בערב היא נתנה לי נשיקה ואמרה לי לשמור על הבית, כי היא הולכת לפגישה עם אנשים שיוכלו לעזור לה להיות אמא יותר טובה.

הייתי בן שבע וקצת ולא פחדתי להישאר לבד, מאז שיש לי זיכרון אני נשאר בבית לבד. אבל באותו ערב רציתי ללכת אִתה בשביל להכיר את האנשים שיעשו אותה אמא יותר טובה. בהתחלה היא לא רצתה שאצטרף אליה - אמרה שזה לא בשביל ילדים - אז התבכיינתי והתבכיינתי עד שנכנעה. תוך חמש דקות העליתי עלי את הבגדים הכי יפים שלי ויחד יצאנו לכיוון כפר שלם. הגענו למקלט ציבורי. ליד דלת הברזל של המקלט עמדו כמה אנשים, שלחלקם היו כוסות מכוערות בפנים. כשהתקרבנו הם הסתכלו עלינו, ניגשו לסימה, חיבקו אותה בחום ואמרו לה מזל טוב ובהצלחה בדרך החדשה-ישנה. התרגשתי, כי בבכי סימה אמרה להם שהיא מרגישה הרבה יותר מוכנה מהפעם הקודמת שהיא ניסתה "לעלות על דרך". היא הוסיפה ואמרה שהיא מודה בכנות שהגיעה "לתחתית של התחתית" ושהיא זקוקה לעזרה. ירדנו אל המקלט המחניק מעשן סיגריות ומריח רע של חרא ושתן שנדף מהשירותים הסתומים. התיישבתי בפינת האורחים והסתכלתי מסביב. כמו בכיתת לימוד, על קירות המקלט היו תלויים כמה בריסטולים. על אחד היה כתוב "אלוהים אוהב", על השני "רק להיום", על השלישי "אהבה ללא תנאים", על הרביעי והחמישי "שנים-עשר הצעדים" ו"שתים-עשרה המסורות של האן.איי.". אבל מה שמשך לי את העין היה בריסטול קטן שהיה כתוב עליו "תן לזמן זמן".

בשעה שמונה בדיוק הצהיר היושב בראש השולחן שקוראים לו חתוכה ושהוא מכוּר, ומיד כולם קראו בקול, "אוהבים אותך, חתוכה." הוא אמר שגם הוא אוהב את כולם, ובמיוחד את "סימה היוונייה, ששוב פעם עולה על יום נקי".

כל הנוכחים במקלט מחאו כפיים כשסימה ניגשה לקבל חיבוק מחתוכה. הם שרו לכבודה את שירו של שף-שף, "מה אני, אני רק בן אדם, אני חי ועובד כמו כולם..."

אחרי החיבוקים, ועל רקע קולות השירה, העניק חתוכה לסימה מחזיק מפתחות מפלסטיק שבצדו האחד היה כתוב "יום נקי" ובצדו השני היה מוטבע הלוגו של האן.איי.

מאותו היום סימה השתנתה כמעט לגמרי. קודם כול היא הפסיקה להרביץ לי, וזאת היתה בשבילי שמחה גדולה. לסימה לא היו הרבה כוחות. כשהיתה מרביצה לי הייתי נקרע מבכי, הלב שלי היה נשבר, כי הרגשתי שכואב לה מאוד בידיים. בנוסף היא הפסיקה להכניס למיטה שלה את כל הגברים האלה שקימטו והכתימו לה את הסדינים. במקום שניים-שלושה גברים מממנים ומקמטים ביום הגיע גבר אחד, שאול, שנשאר לישון אצלנו חודש שלם. היה איש נחמד שאול, ליטף אותי כל הזמן, וגם קנה לנו דברים מהשוק. אבל אחרי חודש סימה סילקה אותו מהבית שלנו, כי היא תפסה אותו מדבר עם בחורה בטלפון. למחרת היא הכירה את עוזיאל, בעל חנות בגדים ביד אליהו, שנשאר לישון אצלנו חצי שנה. אותו פחות אהבתי, כי אותו סימה אהבה יותר מאשר אותי.

יום אחד עוזיאל הודיע לסימה שהוא פיטר את שני הזבנים שעובדים אצלו בחנות והכניס במקומם שתי זבניות. היתה בי שמחה גדולה כשהוא אמר את זה, כי את שתי העובדות החדשות סימה ואני מכירים, שתיהן צעירות וחתיכות. סימה שמעה את הדברים וחטפה את הג'ננה. היא קיללה אותו וזרקה עליו נעליים - וזה זרק אותו סופית מהחיים שלנו. אחרי שהסתלק סימה חיה חודש שלם בלי גבר, מה שעשה אותי המאושר באדם, כי בחודש הזה הייתי הבן היחיד שלה. אבל אחרי חודש היא אמרה לי שהיא לא יכולה לחיות בלי גב תומך של גבר, והביאה הביתה את יפת, שאותו היא הכירה במקלט של האן.איי. כבר בהתחלה לא הסתדרתי עם יפת. הוא עשה הכול כדי לשכנע את סימה לזרוק אותי לפנימייה. למזלי הוא לא הצליח, אם כי סימה, אולי כדי לרַצות אותו, מדי פעם, בעיקר כשאמרתי משהו שלא מצא חן בעיניו, נופפה מולי את חרב הפנימייה האימתנית.

שמונה או תשעה חודשים אחרי שיפת נכנס לחיינו אמרה לי סימה שהיא מתכוונת להתחתן אתו. הלב שלי התרסק על הקרקע. יומיים בכיתי ללא הפסקה. התחננתי שתעזוב את יפת ותתחתן עם יום-טוב מחדש. אבל אחרי שדיברתי על זה עם יום-טוב, ואחרי שהוא אמר לי שהוא וסימה לא צחקו מאותן בדיחות ולא אהבו את אותם סרטים ושהחתונה הזאת זה הדבר הכי טוב בשבילה - נרגעתי והפסקתי לבכות כמעט לשש שנים. בעצם, אני לא כל-כך בטוח שלומר נרגעתי זה מדויק. על זה שבמשך שש שנים לא הוצאתי דמעה אחת אני מוכן להישבע. ויעידו הספרים הרבים שקראתי מאז. שום דף מאלפי הדפים שבלעתי בשעות שביליתי במעצר חדר - "עונש חינוכי" שחטפתי מסימה במקום מכות - לא זכה לספוג את דמעותי.

יפת היה מאוד מבסוט מהעובדה שפתאום הפסקתי לבכות. תמיד הוא התעצבן כשבכיתי לידו. אבל כשגילה שאת הדמעות הנשפכות החליף תיאבון היסטרי, שגרר המון הוצאות, הוא אמר לסימה שהכסף שהם מרוויחים - הוא מהעירייה והיא מהעבודה בקלוב - עף להם מהידיים, ודרש ממנה לשלוח "את השמניה הזה לחיות עם הצייר הכופר".

הייתי בבית-שימוש כשהוא דרש את זה מסימה, והייתי ברקיע השביעי, כל-כך קיוויתי שהיא תשמע בקולו ותסכים לי עם יום-טוב. אבל היא התעצבנה עליו וצעקה שהיא לא מוכנה לשמוע דיבורים כאלה, ובסופו של דבר הייתי צריך לאסוף מרצפת הסלון את כל שברי הכוסות שהם העיפו אחד על השני, כי עד שיצאתי מהבית-שימוש הם כבר הלכו להשלים בחדר שלהם.