בוסתנים בצפון הארץ
אחרי שחרש את בוסתני הדרום והשפלה מגיע גילי סופר לבוסתנים בצפון הארץ. כאן כבר התפתחה תעשייה ונשארו מעטים שאינם בתשלום, אבל חווית הצוף מן הטבע היא אותה חוויה. כתבה שניה בסדרה
בעלי המטעים ושאר כפריים שמטפחים עצי פרי, לא מתים על זה שמטיילים מכסחים להם את העצים, מבלי הבדל גזע, סוג ומין. אולי שווה לתת שוב את הדעת על המנהג בפעם הבאה לפני שיורדים אל חלקה של מישהו. משה גלילי, איש שמורות הטבע בצפון, מבקש להזכיר שזה אסור. בוסתני הצפון של פעם, הוא אומר, "ירדו וירדו וירדו", מבלי טיפול וטיפוח, ללא גיזום עישוב וריסוס. "בנחל גוש חלב למשל," הוא אומר, "יש הרבה תאנים. חלק מן הבוסתנים שם מטופלים על ידי תושבי האזור, אחרים מוזנחים כי המגדלים התייאשו מהמלחמה בעדרי הבקר הרועים באזור".
בקיצור, בגליל, בו יש לא מעט בוסתנים של ממש - לא בוסתנים נטושים - זה בתשלום. אפשרות אחת היא למצוא איזה צימר עם בוסתן, וכאלה יש לא מעט, אפשרות אחרת היא לבקר בבוסתן של נחל עמוד, אחת משמורות הטבע, שנסגרו לאחרונה בפני מי שמטייל בלי ארנק.
נחל עמוד: חמישה פירות מתוך שבעת המינים
במפגש הנחלים של נחל עמוד ונחל מירון, על גדתו הדרומית של נחל מירון נמצא אחד הבוסתנים היותר בוסתניים. באזור שהיה מעובד באופן אינטנסיבי עד שנת 48' על ידי משפחות מצפת, שב החורש וכיסה את הגנים במשך יובל שנים כמעט.
לפני שנים אחדות בראו במקום אנשי רשות שמורות הטבע את עצי החורש והשאירו בו את עצי הפרי. גם הטרסות (מדרגים בפיו של מנהל השמורה) ששיני הזמן נגסו בהם שוחזרו בעבודה ידנית. חלק מעצי הבוסתן לא שרדו את תקופת ההזנחה, ובמקומם ניטעו עצים חדשים במקומם ממש.
בשער השמורה תיאלצו להיפרד מ-13.5 שקלקלים למבוגר, ו-6 שקלים לילד. הבוסתן נמצא במרחק 40 דקות של הליכה נינוחה. בבוסתן בריכות השקיה, הוא מעובד בטיפול אורגני כפי שהיה נהוג בעבר, וההשקיה הידנית נעשית באמצעות אמת המים הישנה.
כאן אולי כדאי המקום להבדיל בין טיפול אורגני למשנהו: הכוונה אינה להדברה ביולוגית או לירקרקות מהונדסת אלא לטיפול טבעי. שלא כמו החקלאים, אנשי שמורות הטבע אמנם ישמחו ביבול נאה, אך לא יקבלו טלפון מהבנק בעונה רעה. "זו שמורת טבע ואנחנו מתייחסים אליה כמו את שמורת טבע".
חלק מנחל עמוד נקרא בערבית ואדי לאמון על שום שמו של הלימון המתוק שגדל בנחל, ועדיין יש בו עצי לימון, וכן מעט תפוזים, תות, שזיף, ואגוז מלך. בשלהי הקיץ ההתעניינות היא בתמר, בגפן ובתאנה, ברימון ובזית, חמשת הפירות בשבעת המינים שגדלים בו, ונותנים פריים בעונה זו. כעת 'סוף הענבים', וגם 'סוף התאנים', הרימונים התמרים וכמובן הזיתים עוד לפני שיאם.
ביריה: פיסטוקים לא קלויים
מי שמתעקש למצוא בוסתן ללא תשלום בגליל העליון יכול לעשות זאת בביריה, שם נטעה הקרן הקיימת בשנים האחרונות עצי בוסתן רבים: זיתים רימונים תאנים גפנים וחרובים. בסוף שנות החמישים ניטעו שם זיתים ופיסטוקים (אלת הבוטנה) והנוסע על דרך הנוף שהכשירה שם קק"ל יכול ליהנות בעונה זו מהפיסטוקים (שלא גדלים קלויים), לא רק מעצי הבוסתן הצעירים.
הדרך הנוחה ביותר להגיע היא לעלות בכביש 886 מכיוון צומת עין זיתים (כביש צומת מירון-צפת). כשני קילומטר מהצומת (לפני חניון הנופש הפעיל) פונים ימינה ל'דרך נוף יער ביריה'. נוסעים בדרך הנוף כ-500 מטר עד לעין גבר, פינת חמד עם נביעה, בריכות שיכשוך, ובוסתן.
מי שרוצה יכול לרדת ברגל מן המעיין לעמק הבוטנה הנמצא ממש מתחתיו (חוצים את שביל העפר ויורדים דרך חורשת אורן קנרי לעמק). הממשיכים ברכב ייסעו במורד דרך הנוף עוד כ-300 מטר עד למזלג וייפנו שמאלה (השלט אומר 'לבית כנסת נבוריה').
כעבור עוד 100 מטר יש פיצול נוסף בו יורדים מדרך הנוף ימינה ומיד שוב שמאלה. במצודת ביריה ישנה תחנת מידע בה ניתן לקבל עלונים עם מידע על המסלולים ביער ומפה שלו. עצי בוסתן יש גם בעין יבנית ובעין נבוריה. פיסטוקים יש גם ביער להב ליד באר שבע, וביער לביא שסמוך לצומת גולני.
בבוסתנים של בני האחמדיה והצ'רקסים
עוד שני מקומות שווים איזכור, אחד בחיפה ואחד בגולן. זה מכבר סיימו עיריית חיפה וקק"ל עבודות שיקום ופיתוח של אזור נחל שיח, וכן של בוסתן עזיז ח'יאט (מעשירי חיפה בתקופת המנדט) שבכפר כבביר. הכפר, היום שכונה של חיפה, הוא המקום היחיד בארץ בו חיים בני האחמדיה.
האחמדיה (על שם מירזה ע'ולאם אחמד קדיאני, 1908-1835) היא תנועה מוסלמית בת מיליוני מאמינים ברחבי העולם, שנוסדה בהודו בסוף המאה ה-19. האחמדינים מקיימים את כל מצוות האיסלם, אך מתנגדים לג'יהאד, 'מלחמת המצווה', ומטיפים לאחוות העמים.
לא רחוק מעין זיוון שבצפון רמת הגולן נמצאת חרבת צורמן. את הכפר הצ'רקסי הנטוש הרס הצבא לאחר ששימש מסתננים מסוריה, אבל הבוסתן עוד שם. מי שמכיר את הדרך לבוסתן הסמוך לגבול - שיהיה לו בתאבון, למי שלא, לא מומלץ: הדרך עוברת בין שדות מוקשים, ובכלל, אנשי הגולן יעדיפו שתגיעו לאתרים המוסדרים דוגמת בוסתן הגולן.
השקמה: למתוחכמים שמסתפקים בריח
בין הרימון לתאנה, ובין הגפן לזית, יש עוד עץ פרי ששווה ללתת עליו את הדעת בסוף הקיץ - השקמה. רבים מכירים את השקמה רק מהשיר ההוא על תולדות העיר העברית הראשונה ("היה היו כאן פעם שקמים") ואולי אפילו מאמינים שבאמת "רק שלט את שמם עוד מזכיר", אך מי שלא רק שר אלא גם מבדיל בין עץ לעץ יודע שהם עדיין כאן, העצים האפריקנים האלה - ובגדול.
עמוס (ההוא מספר עמוס) העיד על עצמו כעל בולס שקמים ("לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי, כי בוקר אנוכי ובולס שקמים"). יש החושבים כי הכוונה ב'בולס שקמים' היא לחריצת חריצים בפירות העץ על מנת לזרז את הבשלתם, ואילו אברבנאל מפרש 'לוקט שקמים למאכל בקריו'.
כך או כך, את השקמים הנקראים גם ג'ומס (כן כן, בדיוק כמו ח"כ חיים אורון), ניתן לראות בעיקר בחולות הדרומיים של מישור החוף, וגם בתל אביב. על איי התנועה בקיבוץ גלויות ובמלך ג'ורג', בכיכר הלחם, בז'בוטינסקי, וגם שקמים צעירים יחסית על דרך חיפה, בצמוד למוזיאון הארץ. נדמה לי שגם השקמים של שבט דיזינגוף עוד שם.
את השקמה העתיקה אליה היינו הולכים בתור ילדים, "לג'ומס", עליה אמרו שהיא בת כ-500 שנה הורידו הבני-זונות לפני שנים אחדות, למרות שמדובר בעץ מוגן. חוק זה חוק, וג'ונגל של קבלנים הוא ג'ונגל של קבלנים. היא, הזקנה, כבר לא שם, אבל הריח הוא אותו ריח גם היום.
השקמה (פיקוס השקמה ליתר דיוק) היא קרובת משפחה של התאנה (פיקוס התאנה אם זה משנה) וגם פירותיהם דומים למדי. הפרי גדל על ענפים מיוחדים וקצרים המסתעפים מהגזע הראשי, ולעתים נראה כאילו הוא גדל על הגזע ממש.
יש מי שמכנה את הג'ומס 'תאנה דיאט', אך למען האמת מדובר בפרי שלא חייבים להכניס לפה. אין בו סכרין וגם לא אספרטיים, והוא פשוט לא מתוק, ובכלל - משהו מותר להשאיר לעטלפי הפירות ולצרעות. עם זאת, מי שאינו מכיר את ריחו המשכר של הפרי, יעשה עם עצמו חסד אם יצא לחפש אותו.
לפני ימים אחדים הופתעתי לגלות בבניין משרדים אליו נזדמנתי כי אף אחד לא מכיר את הפרי, ובחור אחד, ירושלמי דווקא, היטיב להגדיר "יש לזה ריח מפתה". הבנות - יש להודות - אהבו אותו פחות, ולא כולם אוהבים את ריחו של הג'ומס, אך אחרי שקאמי כתב על ריחה המגרה של צואת הסוסים, אין אלא להציע: אם בוסתן אתם מחפשים, את מקום הריח, אולי תחת השקמים תמצאו את מבוקשכם.
לפנייה לכתב/ת 
