עדיין לא מאוחר
החלופה למו"מ על הסדר הקבע היא מעגל דמים נורא וסוף לחזון הציוני. אין שום סיבה להרים ידיים. עלינו לחזור לשולחן המו"מ
לפני 10 שנים בדיוק נדמה היה שנפתח פרק חדש בחיינו. פרק שיהפוך את ישראל למדינה נורמלית החיה בשלום עם שכניה, ואשר מובטח בה רוב יהודי לדורות, לאחר שתיסוג מן הגדה המערבית ועזה במסגרת הסכם שלום עם מדינה פלסטינית. תחושתם של רבים מהתומכים בתהליך אוסלו – בעקבות המו"מ הכושל שנוהל בין ברק, ערפאת וקלינטון בקמפ-דיוויד, ועל רקע מחיר הדמים הכבד של האינתיפאדה - היא שזה לא יקרה.
שחזון השלום איננו מעשי, שישראל כבר לא תהיה מדינה נורמלית, ושכנראה אי אפשר יהיה לקבוע גבול מוסכם, אי אפשר יהיה להבטיח את הרוב היהודי, ואולי ניאלץ להפוך למיעוט יהודי במדינה שבה יתקיים רוב פלסטיני כבר בשנת 2010. השתלטות הייאוש הזה אינה במקומה.
אילו התממש הסכם אוסלו על-פי כוונות יוזמיו, היה שורר שלום בין הצדדים במועד שנקבע – 4 במאי 1999. המגמות הכלכליות שהחלו עם החתימה על ההסכם – ירידת האבטלה בחצי, צמיחה גדולה, צמצום במספר העניים, צמצום בפערים החברתיים – היו ממשיכות ומתחזקות. ההישגים המדיניים – השלום עם ירדן, היחסים הכלכליים והתרבותיים עם מדינות ערב, ביטול מרכיבים בחרם הערבי, הידוק הקשרים עם האיחוד האירופי ועם האו"ם – היו מתרחבים. התהליך אך החל.
נגענו בשלום, חיינו חיים אחרים, חשנו ביטחון רב יותר, עד שגברה ידם של מתנגדי ההסכם. הטבח שעשה ברוך גולדשטיין במערת המכפלה נתן את האות. נקמת החמאס בחדרה ובעפולה לא איחרה לבוא. רצח רבין יצר עלטה כבדה, ניצחון נתניהו הוביל להפסקת התהליך המדיני בשנים הקריטיות ביותר. עד ליום שבו אמור היה הסכם הביניים להסתיים, לא התקיימה אפילו פגישה אחת בנושא הסדר הקבע.
ביקורו של ראש האופוזיציה דאז, אריאל שרון, בהר הבית, בעקבות השיחות בקמפ-דיוויד על ירושלים, היה פרובוקטיבי ומיותר, והאינתיפאדה שנפתחה למחרת החריפה את אי-האמון בין הצדדים, מה גם שיו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, עלה על הגל וניצל אותו כדי לשוב ולהפוך לקורבן בעיני העולם, לאחר שהואשם בהחמצת ההזדמנות להגיע להסכם עם ישראל בשיחות קמפ-דיוויד.
יצחק רבין צדק. אין תחליף לאוסלו. שום גורם ישראלי, פלסטיני או זר לא הציע תוכנית אחרת כדי לשים קץ לסכסוך הבינלאומי הארוך ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה. "מפת הדרכים" שאומצה על-ידי שני הצדדים מאריכה את הסכם אוסלו עד 2005, ושוב בתום הסדר הביניים יגיע רגע האמת, ושוב נדון על שטחים ועל פליטים ועל ירושלים ועל הסדרי הביטחון, והפתרון בסופו של דבר יהיה דומה מאוד לתוכנית קלינטון המקורית, אם בשני הצדדים יהיו מנהיגים פרגמטים, שירצו באמת בפתרון ולא רק בשכנוע האמריקנים כי הם עושים "מאה אחוז מאמץ" להגיע לשלום.
זו שטות לומר "ברק הציע הכל, הם עשו אינתיפאדה, ולכן מסלול המו"מ מוצה". החלופה למו"מ על הסדר הקבע היא מעגל דמים נורא וסוף לחזון הציוני. אין שום סיבה להרים ידיים. עלינו לחזור לשולחן המו"מ, להישאר ערים לסכנות הביטחוניות ולטפל בהן, להעמיק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית, לעמוד מול הקיצונים משני הצדדים ולומר להם: אנחנו חפצי חיים, אנחנו מאמינים בעתיד. ישראלים ופלסטינים יוכלו לחיות בשלום כי זה האינטרס המשותף שלהם. עדיין לא מאוחר מדי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
