האיש שעשה היסטוריה

מותו של ג'וני קאש היה ידוע מראש. כבר שנה שמצבו לא טוב ומקורביו – כמו גם הוא עצמו – ידעו שימין איתנו ספורים. זה לא מכעיס כמו המוות של קורט קוביין שירה בעצמו בגיל 27 ולא טראגי כמו לנון שנרצח בגיל 40 - אבל גם מוות בגיל 71 של אמן גדול, מעורר כמה מחשבות על החיים והאמנות.

מוזרות דרכי הגורל. לפני חודשיים בדיוק פנה אלי מפיק ישראלי ידוע, ביקש מידע על ג'וני קאש ושאל אם לדעתי יש מספיק קהל ישראלי שירצה לבוא ולראות אותו. עניתי לו שלדעתי מדובר באחד האמנים הכי חוצי-קהל שיש. המבוגרים יבואו לראות אותו בגלל הנוסטלגיה. הצעירים, בזכות שיתופי הפעולה האחרונים שלו עם אמנים אחרים. אבל החורף הזה ואלה שאחריו יעברו עלינו מבלי לראות את האגדה החיה. האיש בשחור שהרבה לשיר על בדידות ומעמד הפועלים, נפטר כשהוא מוקף אוהבים ומכרים רבים, עטור תהילה ועתיר-נכסים.

רצו שירים מסחריים

ג'ון ר. קאש נולד בארקנסו בפברואר 1932. כשגדל שירת בחיל האוויר, אז גם קנה את הגיטרה הראשונה שלו והחל לכתוב שירים. כשהשתחרר פנה לחברת "סאן" וביקש אודישן. המפיק האגדי סם פיליפס אמר לו ללכת ולחזור עם שירים מסחריים יותר - ולקרוא לעצמו ג'וני. באוטוביוגרפיה שלו, שהופיעה בשנת 1997, קאש מספר שהדבר דיכדך אותו מאוד מכיוון ש"ג'וני" נשמע לו צעיר וטפשי – והוא ראה את עצמו כאמן רציני ששמו ג'ון.

את תקליט הבכורה שלו Johnny Cash With His Hot & Blue Guitar הקליט קאש, אחרי שצבר ותק עצום בהופעות מול קהל. התקליט הנפיק להיטים במשך שנתיים למצעדי הפזמונים. אלבום הקאנטרי בהפקת פיליפס יצא בנובמבר 1957, שלושה חודשים בטרם מלאו לזמר 26. כדי להבדיל את עצמו מזמרי התקופה האחרים, אימץ לו קאש לבוש שחור, מכף רגל עד ראש – בניגוד מוחלט לאופנה הבוהקת של הימים ההם. כך זכה לכינוי "האיש בשחור".

סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים היתה תקופה של מהפכים וסערות בחייו. קאש החל להשתמש בסמים (לדבריו, כדי להצליח לעמוד במטלה הבלתי אפשרית של 300 הופעות בשנה), שתה הרבה אלכוהול, עזב את משפחתו והשתקע בניו יורק, עזב את חברת התקליטים "סאן" וחתם ב"קולומביה", הסתבך עם החוק (בין היתר, בשל הצתת אש ביער) ועבר התמוטטות עצבים. כל אותו זמן, המשיכו שירים שלו לשגשג במצעדים. שירים שהקליט וגנז המשיכו לצאת כסינגלים בחברת "סאן" – שאותה זנח - עד אמצע שנות השישים.

מלך ההופעות

At Folsom Prison - שהופיע ב-1968, הוקלט בהופעה חיה בפני אסירים. זה היה התקליט ה-30(!) של קאש ב-12 שנות קריירה – ויש הרואים בו עדיין את מיטב יצירתו. קאש מצליח להדהים את הקהל המיוחד, בהופעה שכל כולה מוקדשת לשירים על כלא, בדידות, רצח, מעצר, נידוי חברתי והמאבק להישאר שפוי מאחורי הסורגים. עם השלישיה הקבועה שלו מאחוריו (פרקינס, שמת מיד אחרי ההופעה באוגוסט 68', בגיטרה, הולנד בתופים וגרנט בבאס) הוא מבצע 19 שירים במיפגן רגש ודייקנות של אמן גדול.

קאש אהב קהל והצטיין בעיקר בהופעות חיות. תקליטי האולפן שלו, כולם כאחד, נופלים מאלבומי ההופעה שלו. בפברואר 1969 הוא סיפק הוכחה נוספת לכך – באלבום העוצמתי והחריף ביותר שלו: At San Quentin – עם שירים כמו "נער ושמו סו" (שכתב מחבר "העץ הנדיב", של סילברסטיין), שהפך בידי קאש משיר מתוק לקטע זועם, אפילו קינקי, בעל משמעות אחרת לחלוטין וכן בביצוע מחודש ללהיט של "לאבינג ספונפול'.

 הוא לא עצר לרגע את המירוץ המטורף מעיר לעיר, מאולם לאולם ושיחרר תקליטים בקצב של 3-4 לשנה. אחרי השיא של 1969 חלפו חמש שנים עד האלבום המוצלח הבא: Ballads of The American Indian (1974(. "אני כותב על האנשים שהחברה מעדיפה לשכוח", אמר פעם. אחרי האסירים שזכו ליחס חם מצדו בא גם תורם של האינדיאנים. האלבום הבא שלו נקרא על שם שיר שכבר הקליט וביצע ב"סן קוונטין": (A Boy Named Sue (1979.

כבר אגדה

15 שנים חלפו בין 1979 ועד אלבום הקאמבק (קאמבק במובן מסויים מאוד. קאש מעולם לא חדל להופיע ולהוציא תקליטים) המסעיר: "הקלטות אמריקאיות".

עם ריק רובין כאיש שמופקד על הסאונד וההפקה, יצא קאש לחזר אחרי קהל צעיר וחדש, שפולק וקאנטרי לא בדיוק היו ההמבורגר והצ'יפס שלהם. חידוש רך לשיר מטאל של דנציג, ביצוע ל-The Beast in Me

של ניק לואו, וגירסאות ג'וני קאשיות ל"למה אני, אלוהים?" של כריס כריסטופרסון, "ציפור על תיל" של לאונרד כהן ו"-Down There by the Train של טום וויטס, הביאו את קאש לאן שהוא רצה. יצירת חיבור בין הפולק-קאנטרי לבין הרוק החדש. שנות התשעים של המאה העשרים קיבעו אותו בתודעה כחוליה חשובה במוסיקה המודרנית, משנות החמישים, דרך בוב דילן ("קו הרקיע של נאשוויל" וגם אלבום הסשנים המשותף שלהם), בונו ו"יו 2" ("זורופה", 1993) ועד העבודה עם רובין, המפיק של "ביסטי בויז", "רד הוט צ'ילי פפרס" ו-ראן די.אם.סי".