כל הרשת יומנים יומנים

בערב אחד של שנת 2001 מצא את עצמו יריב חבוט משועמם. חבוט, מתכנת שאוהב ללמוד דברים חדשים בדרך של התנסות, ישב וכתב את מנוע התוכנה של ישראבלוג, הפלטפורמה הישראלית הראשונה לבלוגים. שנתיים מאוחר יותר, עולם הבלוגים הישראלי - הבלוגספירה כפי שהוא מכונה בביטוי שהושאל מארה"ב - היא ביצה סוערת ותוססת שמרכזת אליה המוני כותבים חובבים ומקצוענים שיש להם מה להגיד, למרות שאין מי שישלם להם עבור הכתיבה הזו.

מספר הבלוגים הפעילים ברשת מוערך היום בכ-2.4 מיליון. זו הערכה שאין לה ביסוס מחקרי, והמספרים האמיתיים גמישים מאד, בעיקר בשל האופי הגחמני של כותבי הבלוגים: חלקם כותבים מספר רשומות ונעלמים, אחרים מנהלים יותר מבלוג אחד, ורבים מתעייפים אחרי זמן ונוטשים את הבלוג שלהם. לפעמים מותירים אותו כבית קברות קטן לימים שחלפו ומחשבות שאבד עליהן הכלח.

כפי שניתן לנחש, הבלוגספירה היא קודם כל מקור לא-אכזב לתוכן ירוד ולטקסטים משמימים - אבל לא רק. יש הרבה הפתעות, והרבה בלוגרים שרק בשבילם היה שווה. מעבר לזה, תופעת הבלוגים רשמה כבר כמה הישגים עיתונאיים, פוליטיים וחברתיים חשובים. אנשים שיש להם מה לומר, יכולים לעשות זאת היום ברשת בדרך שלא דומה לשום דבר שהכרנו. רבים רואים בבלוגים תחילתה של מהפכה אמיתית בדרך שבה אנשים מתקשרים ומידע מתפזר. מה שבטוח - זו תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה.

קיצור תולדות הבלוג

המונח בלוג ("Blog", קיצור של Web-Log, יומן רשת), מיוחס לג'ורן ברגר, שמוכר היום כיזם בתחום והשתמש במילה לראשונה כבר ב-1997. אבל הבלוג בצורה - ובעיקר בהיקף - המוכרים לנו היום הוא תופעה חדשה יותר. אתרים עם "אישיות בלוגית" ניתן היה למצוא ברשת כבר ב-1994. רובם אופיינו בעמוד תוכן נפרד לכל רשומה, ובנטייה לרשומות ארוכות ולאו דווקא מתוארכות. אתרי הבלוגים המוכרים לנו כיום נצפו החל מאמצע 1999.

פורמט קלאסי

האתרים האלה הגדירו את פורמט הבלוגים הקלאסי, המאופיין בכותרת עמוד שמתחתיה חלון מרכזי ובו רשימות מתוארכות, החדשות ביותר ביניהן יופיעו ראשונות תמיד. לצד הרשימות מופיעים טורי צד צרים יותר המשמשים לקישורים לבלוגים אחרים (רשימה המכונה בדרך-כלל "blogroll"), אתרים כלליים ומיני רשימות שהכותב מנהל באופן פומבי, ביניהן רשימות קריאה, סרטים, To-Do list וכל דבר שמתחשק.

החידוש המשמעותי יותר של הבלוגים, הוא לא בפורמט אלא ברעיון המרכזי שעמד בבסיס האתרים האלה היה ונשאר זהה עד היום: יצירת פלטפורמה נוחה לפרסום תכנים ברשת, כזו שתפטור את הכותבים מהצורך לעסוק בצד הטכני ותשחרר אותם לכתוב ולפרסם בקלות ובמהירות תכנים מקוריים. במילים אחרות: לא צריך לכתוב HTML ולא להבין במחשבים - הבלוגר נדרש רק לספק את התוכן.

מה חסר כאן?

בתור התחלה: מודל רווחיות. כמובן שאין בתחום הזה כסף, ובדיוק בגלל זה הוא מזכיר מאד את ראשית ימי האינטרנט. את החלוציות הרעננה שלפני ההתמסחרות הבוטה. היום כבר צצים אמנם רעיונות לגבי אפשרויות המסחור של הבלוגים אבל גם ברור שיש מספיק אנשים שמוכנים ומסוגלים ליצר תוכן, שלא בשביל רווח כספי.

כשהבלוגים מעבר לים החלו לפרוח, בישראל לא קרה שום דבר חשוב בתחום הזה - מעבר לעובדה שיריב חבוט היה משועמם.

"חיפשתי לי פרוייקט להתנסות בו בכמה נושאים של בניית אתרים, ואז נתקלתי בכתבה בקפטן אינטרנט על הבלוגרית הישראלית הראשונה, בחורה שכתבה באנגלית.

"עוד לא הכרתי את אתרים אמריקניים שעוסקים בזה כמו blogger.com, אבל חשבתי שיהיה מעניין לפתח פלטפורמה כזו, והקמתי את ישראבלוג. האתר היה די פונקציונלי ופשוט מההתחלה ואפילו יותר מכוער ממה שהוא היום. העליתי אותו לרשת ואנשים התחילו לשחק איתו".

יותר טכני מאידיאולוגי

בדיעבד מודה חבוט, שהעניין שלו בבלוגים הוא הרבה יותר טכני מאידיאולוגי. "אני מודה שאני לא ממש מתחבר ולא אחד מהמכורים. אני אוהב אנשים שכותבים מעניין, ולא חשוב על מה, אבל קורא מעט מאד. יש ויכוח גדול אם בלוג צריך להיות יומן אישי או משהו אחר, מבחינתי שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה".

גישה אחרת לגמרי מציג צביקה בשור, כתב אינטרנט ומבקר תרבות בנענע. הוא מנהל בישראבלוג בלוג אינטנסיבי בשם "בשיטה הזו", ויש לו רגש עמוק כלפי האפשרויות שמציע עולם הבלוגים. "בארץ כל העניין התפתח הפוך", הוא אומר. "יריב בנה את ישראבלוג ובאו המון אנשים שרצו לדבר על פיפי-קקי. אני הגעתי לישראבלוג לפני כשמונה חודשים עם אידיאולוגיה מסויימת וכוונה להקים בלוג במסורת האמריקאית.

הושפעתי במיוחד מפרשת טרנט לוט, בה התבטאות גזענית של מנהיג הרוב הרפובליקני זכתה להתעלמות כמעט מוחלטת של העיתונות, והעובדה שבעולם הבלוגים דשו בה שוב ושוב 'הציפה' אותה חזרה אל השיח הציבורי וגרמה לעיסוק אינטנסיבי גם בעיתונות, בפער של חודש בערך מאז התרחשותה. הבלוגרים הוכיחו שיש עניין לציבור בנושא והלחץ הציבורי שנוצר כתוצאה מכך נגמר בהתפטרותו של לוט. הסיפור הזה מדהים, זה כמו שעופר לנדא, הבלוגר הפוליטי, ואני נעיף מחר את רובי ריבלין".

למה לי פוליטיקה?

עופר לנדא, המכנה את עצמו "עופרניקוס", מנהל את אחד הבלוגים המרתקים ביותר בישראבלוג, "ישראלים באפילה". יש מי שמכנה את לנדא "בכיר הבלוגרים הפוליטיים". למעשה הוא היחיד. יש רבים שעוסקים בפוליטיקה באופן מזדמן, אבל לא באינטנסיביות וביסודיות שהוא מפגין.

לנדא, רווק דתי בן 26 שעובד באמדוקס, הוא הבלוגר היחיד בישראל שעונה למודל האמריקני של כתיבה פוליטית וחברתית אינטנסיבית שמטרתה להשפיע, הן על הציבור והן על נבחריו. "אני קרציה פוליטית", הוא אומר, "תמיד הייתי. הבלוג רק נתן לי מקום להראות את מה שעשיתי ממילא".

אני מאשים

הבלוג שלו כולל באופן קבוע התכתבויות ארוכות עם חברי כנסת ושרים, שלנדא פונה אליהם בטענות שונות ומשונות לגבי תפקודם ולגבי האופן בו הם מנהלים את ענייני הציבור. אחרי הבחירות הוציא מכתב ארוך ומפורט לכל 120 חברי-הכנסת תחת הכותרת "אני מאשים". הוא הציע שינויים למבנה הממשלה, התריע בפני עריכת בחירות תכופה מדי, הבטיח לשים לב ולהמשיך לנדנד לאורך כל הקדנציה.

"בדרך-כלל הם עונים די ברצינות למכתבים שלי", הוא אומר, "למרות שמדי פעם יש תשובה מצחיקה או מביכה. אני, מצדי, מעלה את המכתבים שלי ואת כל התגובות לאתר. יש לי שתי מטרות. האחת היא להשאיר את הדברים בתודעה הציבורית לאורך זמן. הציבור הישראלי אוהב לשכוח, ולדעתי אסור לנו לשתוק לנוכח התנהלות לא תקינה של הנבחרים. בעניין הזה אני שמח לשמוע מאנשים אחרים שגם הם התחילו לכתוב לח"כים ולעקוב אחרי הפעילות שלהם בצורה יותר רצינית".

איך משפיעים

"המטרה השנייה שלי היא להשפיע על פעילות הח"כים. בעניין הזה היה מקרה אחד שגרם לי סיפוק מיוחד. הצעתי לזבולון אורלב, שר הרווחה, לחלק את כספי הקצבאות בתלושים לקנייה ברשתות השיווק במקום במזומן, כדי למנוע בזבוז של הכספים על סמים, טלפונים ניידים, אלכוהול ודברים דומים. הוא כתב לי שהרעיון יפה אבל לא ישים. כמה שבועות אחר-כך העניין עלה בכנסת כתוכנית מטעם משרד הרווחה".