הצילו אותנו מידינו
בישראל 2003 רק מקבלי ההחלטות האובדניות מוגנים. רק המחסלים נסתרים מן העין. ואילו אנו ניצבים באור התכלת העזה כמטרות חיות
תארו לכם שאריאל שרון והרב עובדיה יוסף יחוסלו על-ידי פלסטינים. האם יגרום הדבר המפלצתי הזה למהומה ישראלית שתדעך אחרי כמה שבועות, ואז נשוב לחיים רגילים? או שמא יטיל הרצח הכפול את האזור לגיהנום שיימשך שנים? דומה שהאפשרות השנייה מציאותית יותר. דבר כזה לא היה נשכח ולא היה דועך, אלא משקיע את האזור במערבולת דמים לשנים רבות.
עכשיו תחשבו על מה שאמר ראש השב"כ אבי דיכטר: עדיף לחסל את ערפאת מאשר לגרשו. גירושו יצור צרה צרורה ואילו חיסולו, כנראה לצד חיסולו של שייח' יאסין, יגרמו בסך הכל למהומה של שבועות אחדים, שתדעך. רק מסכל כדיכטר, שדעתו שובשה מרוב סיכולים, יכול לנבא מהומה כזאת. רק אדם שרואה את ערפאת כמראה המשקפת את דמות כשלונו, את דמות כל ההזדמנויות שהוחמצו, יכול להציע לחסלו, כדי לנפץ את המראה המשקפת את שאינו יכול לשאת עוד. לא מאהבת הראיס ערפאת, ישיש רב עלילות, אני כותב דברים אלה, אלא מנהמת לבי החרד לגורל ילדינו ולגורל המקום הזה. הצילו אותנו מידינו, אני כותב. הצילו.
כי אחרי חיסול ערפאת ויאסין, כשתפרוץ הלבה של הר הגעש, תחוזק מיד אבטחתם האישית של דיכטר ומופז, שרון ובניו, כל הזעם, השנאה והנקם יופנו אלינו, אל האזרחים הפשוטים וחסרי המגן.
עמרי שרון הוא שכן שלי בתל אביב. אני מחבב אותו אישית כי הוא איש מתון ומצחיק, אך בעומדו בגינה שתחת ביתי, עם שתי ילדותיו הקטנות, צמוד אליו שומר ראש, שב"כניק חד עין, ואילו אני וילדי וילדיכם, בתינו וחיינו, חשופים ומופקרים עתה, כשהאש קרבה אל חבית חומר הנפץ. בישראל 2003 רק מקבלי ההחלטות האובדניות מוגנים. רק המחסלים נסתרים מן העין. ואילו אנו ניצבים באור התכלת העזה כמטרות חיות.
ישראל מחולקת למעמדות החיים והמוות. יש מאובטחים, יש מוגנים ויש מעודכנים. יש אנשים עם קשרים שיודעים מתי לא לצאת מהבית לבית הקפה, כי יש מפגע בעירם שאף שמו ידוע לשב"כ. ויש רבים מאוד שאיש אינו מזהיר אותם והם יוצאים לבית קפה ונחשפים לסכנת הרג. יש מי שמחליט על חיסול שם ויש מי שיחוסל פה בעקבות ההחלטה. אלו מעמדות נפרדים בזמן הזה, שבו צמרת שכשלונה מדמם אף מזה של יום כיפור מציעה רק לרסק ולחסל – בהעדר כל גבול ושופט.
שתי הקהילות, הישראלית והפלסטינית, אובדות עתה בתוך תוהו ובוהו. הנהגות זקנות ומבולבלות מוליכות אותם לגיהנום. האם שרון שאל אי-פעם אותנו, הישראלים החיים בדמוקרטיה, אם אנו בוחרים בין פשרה גדולה לבין מלחמת נצח? שרון מעולם לא הציג בפנינו את תוכניתו למלחמת נצח. הוא הבטיח פשרה כואבת ושלום. אבל מלחמת נצח זו האופציה שאותה תיאר עתה, בסוג של הסתייגות זהירה, גם סגנו הפורש של ראש השב"כ דיכטר: אופציית הפיכת הפלסטינים לשבט פראי, נוקם, בלי מנהיגות ומדינה, שיקדיש חייו להחריבנו אחרי שלא יישאר לו דבר להפסיד.
לצורך זה אנו מחריבים עתה בתי שמונה קומות בשכם ובחברון, מטילים פצצות כבדות בזהירות רבה על שכונות מגורים צפופות, יורים טילים בבתי מנהיגים ומחליטים לחסל את אבי האומה הפלסטינית בטענה כי זה יביא מרפא.
הצילו, אני צועק בעודי צופה במחזה הביעותים הזה, האם אין ולו אדם אחד, שם למעלה, שיעצור את המהלך לפני שנטבע כולנו בים של דם?
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
