מלכודת בחווה הסינית

בעקבות ניסיוני במלחמת ההתשה, נבחרתי כרב-סרן צעיר להקים את גדוד השריון 599. פלוגות הטנקים שהגיעו לגדוד הורכבו רובן ככולן מטנקיסטים שעברו את שנות השירות הסדיר שלהם במלחמת ההתשה. היו אלה הטנקיסטים המנוסים, המקצועיים והלוחמים ביותר בצה"ל. כל טנקיסט בתפקידו כתותחן, טען קשר, נהג או מפקד - חי בטנק שלו, ירה אלפי פגזים ונסע אלפי ק"מ. לא היו ולא יהיו כנראה טנקיסטים מקצועיים שכאלה בצה"ל.

בשעות אחר הצהרים של יום שבת, הוא יום הכיפורים, החלו ראשוני לוחמי הגדוד להתייצב במחנה. ההלם והתדהמה ניכרו על פני החיילים והמפקדים.

מצבת טנקי הגדוד עמדה על 22 טנקים במקום 33 שנדרשו בתקן. עוד כשבעה טנקים היו מוכנים בחיל חימוש בתל השומר. במהלך שעות ההתארגנות ניסינו לדלות מידע על אודות מצב הלחימה בסיני - אך לשווא. הסיפורים מהרדיו ורשתות הקשר היו מחרידים מכדי שנאמין בהם. הבנו שככל שנקדים ונצא לסיני ייטב.

שחר יום ראשון עלה בפאתי מזרח כששדרת טנקים מצוחצחים חנתה בקרבת שער הבסיס ופניה דרומה. החלטתי לא להמתין לציוד החסר ולצאת לדרך. מרחק של 400 ק"מ הפריד בינינו לבין תעלת סואץ. מרחק שאיפשר התארגנות תוך כדי תנועה.

תושבי באר שבע משכימי הקום נחרדו מרעש הטנקים שחרצו את כבישי העיר והשאירו אחריהם עקבות ברזל באספלט. עדיין לא היה לנו מושג ירוק על המתרחש בחזית. מערכת המודיעין של צה"ל לא סיפקה לנו נתונים על מהלכי האויב והסכנות שבדרך. בצריח הטנק הבנתי: חייליי חרדים כמוני ומצפים למוצא פי. אסור לי להעביר אליהם את תחושת התמוטטות המערכת. ביקשתי ממפקדי הטנקים לתרגל ירי תוך כדי תנועה.

בשעות אחר הצהרים עצרנו לתדלוק בפאתי רפידים. רוחנו התעודדה במקצת: הנה, אנו כמאה ק"מ מהתעלה ועדיין לא פגשנו אויב. כנראה הטנקיסטים הסדירים עמדו במשימה והצליחו לבלום את הסתערות המצרים. מפקד האוגדה, אריק שרון, עצר בקרבתנו והנחה את מפקד החטיבה שנסע ברכבו בצמוד לטנקים. הפקודות היו לתפוס את רכס התעוזים מצפון לטסה, כשישה ק"מ מהתעלה, ולמנוע את תפיסתו על-ידי המצרים. בשעות אחר הצהריים המאוחרות תפסנו עמדות וצפינו על מישור התעלה.

בסמוך אלינו העלו עשן טנק פטון ישראלי שצריחו שמוט על הקרקע ונגמ"ש שחציו נמס באש שכילתה אותו. ניהלנו קרב ירי עם טנקים מצריים בטווחים של 3,000 מטר עד שהחשכה ירדה עלינו.

"עמי, בוא להציל אותנו"

במהלך הלילה קיבלתי פקודת התראה מהמח"ט: "עוברים להתקפה במטרה להדוף את המצרים מהגדה המזרחית חזרה לגדה המערבית. אם המתקפה תצלח, ניערך מיידית לצליחת התעלה על גשרים מצריים. אוגדתנו פרוסה לאורך קו התעוזים מ'מרפסת' בצפון ועד מדרום ל'טלויזיה'. אנו נחפה ונסייע להתקפת אוגדה 162 מצפון לדרום במישור התעלה".

השחר עלה על בוקר יום שני, שמונה באוקטובר. נערכנו בעמדות ולפתע מאחוריי, ממזרח, הגיעו נגמ"שי מפקדת חטיבה 460, בפיקוד אל"מ גבי עמיר. אלו היו יחידות 162 שהיו אמורות לתקוף מצפון לדרום – הנה, כיוון מתקפתם הוא ממזרח למערב… תחושה רעה של החמצה גאתה בי. הרי בכיוון מתקפתם הם מונעים מאיתנו לתת להם סיוע אש ומקלים על המצרים להתגונן.

מח"ט 460 ואנוכי החלפנו הוראות קשר כדי שנהיה מתואמים, והוא הוביל את גייסותיו לגיא ההריגה. הטנקים המובילים שלו החלו להתפוצץ בזה אחר זה. קריאות עזרה החלו להישמע באוזניות שלי. "עמי! בוא להציל אותנו!"

לזוועתי הבחנתי שלא די שהמצרים טיווחו את הכוח של 460, אלא שכוחות אחרים של אוגדה 162 שתקפו מדרום הפנו את קני התותחים שלהם לעבר כוחות 460 והחל להתנהל קרב טנקים בין כוחותינו.

זעקות העזרה של מח"ט 460 עדיין מהדהדות באוזניי, שלושים שנה לאחר המלחמה. אני נקרע בין התחושה שעליי לעזור לחבריי שנשרפים בקרב - לבין מילוי פקודת המח"ט לנסוע למיתלה. ניסיונותיי לשכנע את המח"ט שלי לעזור עלו בתוהו. בלב חצוי פקדתי על כוחותיי לנוע בעקבותיי למיתלה.

נסיעת ברדק

את היום הזה אני מבלה ב"חיפוש אחרי המלחמה". בצהרים הגעתי עם גדודי לצומת המיתלה, אולם שם התברר כי אין מתקפה מצרית – והורו לי לשוב לכיוון מעבר הג'ידי. לאחר שהגענו גם לשם – התברר שגם שם אין כל מתקפה.

במהלך "נסיעת הברדק" הזו, אני מבקש ממפקדי הפלוגות להעביר את כל הטנקים לרשת הגדוד לצורך הסבר קצר שלי והורדת מפלס המתח.

עם חשכה אנו מגיעים לאזור "ציונה". קרב טנקים וארטילריה עז מתנהל למרגלותינו. צריך לזהות בין ידיד לאויב ללא משקפות ובחשכה. נותבי כדורי המצרים בצבע ירוק ושלנו בצבע אדום. הטנקים תופסים עמדות ומנהלים אש עם טנקי אויב ברכס "מכשיר". ללא אזהרה נוחתות על קו העמדות שלנו פצצות זרחן, המסוגלות להצית טנקים, וסמ"פ נהרג. הרוג ראשון לגדוד ועוד לא מיצינו מאית מיכולתנו.

החשכה הפכה לעלטה וגרמה לשני הצדדים להפסיק את האש. יש עייפות נוראה מעמידה ממושכת בצריחים. מאז שחר יום ראשון אנו בתנועה - ועוד מעט עולה בוקר יום שלישי. אני חייב לתת מנוחה לצוותים, לטפל בטנקים ואולי לשתות משהו חם. אני מצליח לישון שעתיים.

הטיל פגע בנו

יום שלישי, 9 באוקטובר, נועד לחילוץ אנשי מוצב "חיזיון", שהחלו לחמוק מהמוצב המכותר ולנוע מזרחה. הפקודה: לתפוס את רכס הגבעות השולט על מישור התעלה ובמרכזו רכסי "חמוטל". מדרום ל"חמוטל" התנשא מאיים רכס "מכשיר", שאותו נצטוותה לכבוש חטיבה 600.

בתחילת ההתקפה, כשהשמש בגבנו, ראיתי את הגדודים הצפוניים לי מתחילים בתנועה על ציר "טליסמן" ומדרום ראיתי את טנקי חטיבה 600 מתחילים לטפס על רכס "מכשיר". עם חציית ציר החת"מ פרסתי שתי פלוגות בקו ופלוגה שלישית חיפתה מאחור. קצין הקישור הארטילרי סרן נדב סער הנחית ארטילריה על כיפת "חמוטל" ואנו עלינו במדרון החולי לעבר שיא הרכס.

תפסנו עמדות וצפינו על השטח שלפנינו. דיווחתי למח"ט: "היעד בידי" - ולפתע חשתי זעזוע חזק, כדור אש מטפס מתוך הטנק לעבר הפתחים העליונים. איבדתי את אחיזתי ונפלתי לרצפת הצריח, תוך שאני שומע זעקות כאב של אנשי הצוות שלי שנפגעו מהטיל. פנים הצריח להט ועברו שניות עד שהתאוששתי והבנתי שאני בחיים.

זעקות הפצועים באוזניות הקשר הוציאו אותי משלוותי. בטון כעוס פקדתי עליהם לנשוך שפתיים או חולצות ו"לסתום את הפה". למרות הפגיעה, הטנק נסע ללא קושי. ביקשתי מהתותחן שהיה פצוע קל ברגליו להתחלף עם הנהג הצווח. הטען שנפצע בגפיו התבקש לסייע לנהג לחבוש את פצעיו ובעיקר להשתיקו. בו בזמן, ראיתי לחרדתי שטנקי חטיבה 600 נסוגים מ"מכשיר" ואנחנו חוטפים משם אש טנקים וטילים.

קראתי למ"פ אחרי מ"פ - ולא הייתה תשובה. עליתי עם הטנק גבוה לעמדת אש - וראיתי טנקים שלנו בוערים. חיילי חי"ר מצרים מילאו את הגבעה וירו מתוך שוחות. נתתי פקודת הסתערות בקשר.

בהעדר מקלעים, ירינו פגזים ונשק אישי בחיילים המצרים, תוך שאנו דורסים אותם הלוך ושוב תחת שרשראות הטנקים. ברשת הקשר החלו להישמע אנשי צוות המדווחים שמפקדיהם נפגעו והם יורים ודורסים חיילים מצרים המנסים לטפס על הטנקים.

אנו מזהים בטווח קצר טנקים מצריים נערכים לירות עלינו. ניהלנו עמם קרב קצר, והם עלו באש תוך דקות. הגדוד ללא מפקדי הפלוגות ובפיקוד חיילים ומפקדים זוטרים המשיך להילחם על "חמוטל".

יתרון הגובה של "מכשיר" גרם לנו נפגעים בקצב הולך וגדל ותוך זמן קצר נפגעו כמעט כל טנקי הגדוד. פצועי הטנק שלי סבלו ותפקדו בצורה יוצאת מהכלל. הודיתי להם שסייעו בידי וביקשתי מאמץ אחרון: לנוע על פני הגבעה העשנה ולאתר צוותי טנקים פצועים שנטשו. לשמחתי, מצאתי שלשה אנשי צוות שרצו בין המצרים והעליתי אותם לסיפון הטנק.

"אין לנו חלופה"

תחנת איסוף הנפגעים נפרסה בסמוך לציר "טליסמן". שלשה תאג"דים של החטיבה טיפלו בנפגעי הגדוד. שורה ארוכה של אלונקות הייתה פרוסה לאורך הציר ורופאי החטיבה עשו נפלאות בניסיונם להציל את הפצועים. הגדוד איבד 15 לוחמים, מהם שלושה נעדרים, ו-45 פצועים. מעשרים וחמישה טנקים מצוחצחים שעלו על הגבעה הושמדו כליל שלושה ועוד 16 נפגעו קשות במערכת ההסעה או במערכת הצריח.

לאחר פינוי הנפגעים אספתי את קומץ הניצולים בצל גבעה נמוכה. ביקשתי מחייליי לפרוק את כאבם בשיחה. החיילים פרקו את התסכול שקינן בהם על הלם פרוץ המלחמה ללא התראה, על החוסר במידע, על נסיעת הסרק בעיצומו של קרב שבו נהרגו חברים קרובים - ועל האי-ודאות שצופן המחר.

"בינינו לבין אשקלון, שבה ישנה כעת בתי, בת שלושה חודשים, אין יותר טנקים וכוחות של עם ישראל", אמרתי להם. "אם נרים כעת ידיים ונשקע ברחמים עצמיים - לא נוכל להגן על בתינו וארצנו. נפגענו ואיבדנו חברים שהלכו עמנו כברת דרך ארוכה. אבל אנחנו מוכרחים לחזור לטנקים ולהילחם במצרים - כי אין לנו חלופה אחרת".

מיניתי מפקדי פלוגות חדשים מבין הקצינים שנותרו. שדרת הטנקים הפגועה והמעשנת עשתה דרכה לאט בכיוון מזרח. בטסה החלו לשקם את הטנקים בקצב מהיר. עם ערב חזר הגדוד לקו העימות באזור "ציונה" ולקראת בוקר עמדה מצבת הגדוד על 27 טנקים.

מלכודת אש בחווה הסינית

כשעמדה החטיבה בכוננות לצליחת התעלה, הגיעה ידיעת המודיעין הראשונה בדבר כוונת המצרים לבצע מתקפת טנקים גדולה לכיוון מזרח. נערכנו בעמדות אש ועם שחר כשהחלה מתקפת הטנקים המצריים התחלנו להשמידם בזה אחר זה. עם ערב הסתיים קרב הטנקים בהשמדת הטנקים המצריים האחרונים בטווחים של מטרים ספורים מעמדותינו.

הקרב העלה את מורל הגדוד וגיבש את הצוותים החדשים ומפקדי הפלוגות הצעירים, שעד לא מכבר היו מפקדי מחלקות. חשנו שכיוון המלחמה השתנה. ללא ספק, הייתה זו נקודת מפנה במהלך המלחמה.

התחלנו בהכנות לצליחה. הגדוד שלי תוכנן להיות הגדוד הראשון שיעבור על גשר הגלילים, מעל 180 המטרים של תעלת סואץ. אבל הגרירה לא עלתה יפה והגשר, שלא נועד לגרירה ארוכה, נשבר.

באותו זמן התברר שחטיבה 14 לא מצליחה לכבוש את מתחם "אמיר", הוא החווה הסינית. בהיותי גדוד פנוי, ללא גשר לחצות עליו, קיבלתי פקודה לחבור לחטיבה 14 לצורך פתיחת ציר "טרטור" מצומת "עכביש" ועד צומת "לקסיקון". חברתי בקשר למח"ט 14, אל"מ אמנון רשף. הפקודה הורחבה ונדרשנו גם לפנות מהציר את פצועי גדוד הצנחנים שנותרו באחת ממאות התעלות שחצו את החווה הסינית, לאחר כישלון ההתקפה. ביקשתי מידע על אודות מערך האויב במתחם ונאמר לי שבחווה הסינית יש כמה ציידי טנקים בלבד.

בהיותי למוד ניסיון בדבר מידע מסוג זה השארתי את הסמג"ד ופלוגה ו' בחיפוי וגלשתי עם פלוגה ז' לפיתחת ציר "טרטור". ערפל כבד שאיפשר ראות של מטרים בודדים כיסה את מישור התעלה.

התחלנו בתנועה כשהערפל מתחיל לעלות כמו מסך בתיאטרון. לפתע נגלה בפנינו חיזיון מטורף של עשרות טילי נ"ט משייטים מולנו כאבוקת אש עם כתם מוות שחור במרכזה. נחלצנו במהירות למחצבת חול ישנה ורדודה. הטילים נחתו סביבנו והחטיאו אותנו במרחק זעיר. טילים חדשים כבר עשו את דרכם אלינו.

התבוננתי במשקפת ועיניי חשכו. כל תעלות החווה היו מלאות בלוחמים מצרים, טנקים ירו עלינו ממרחק ועשרות טילים שייטו לכיווננו. עשרות חוטי ניילון שכיוונו את הטילים היו פרושים על הטנקים שלנו כקורי עכביש המאיימים לכסותנו. תיארתי את המצב למח"ט 14 וניסיתי להבהיר לו שאין כל אפשרות לבצע את המשימה כפי שהטיל אותה. טענותיי נדחו.

ניסיונות לעלות על הציר עלו לנו בטנק, שהתפוצץ מפגיעת טיל ישירה. ברשת הקשר הגדודית התחנן הסמג"ד שלי שלא אמלא פקודה. ביקשתי סיוע אוויר וארטילריה לחיפוי וקיבלתי רק סיוע ארטילרי. הלחץ מצדו של מח"ט 14 היה ללא נשוא. במוחי קדחה השאלה: אם לא אני, מי יחלץ את הצנחנים? מנגד, היה ברור לי שביצוע הפקודה הוא התאבדות.

פקדתי שבמחצבה יישארו בחיפוי רק מפקדי טנקים ואיתי, בשדרה הפורצת, יהיו רק קצינים. בתזמון עם מטח ארטילרי וחיפוי קרוב של הטנקים עליתי על הציר בדהרה אליי הצטרפו שאר הקצינים. ירינו כמו מטורפים תוך כדי תנועה מהירה על הציר. סביבנו היו אלפי חיילים מצרים, שירו עלינו מנשקם האישי ואנו השבנו בירי בתותחי הטנקים. הם היו כל כך קרובים שרשף יציאת הפגז שרף אותם.

זרקנו רימונים, ירינו בנשק האישי ובמקלע הצריחון וזגזגנו על הציר להתחמק מהטילים שהמשיכו לטוס אלינו. שני טנקים נוספים התפוצצו מפגיעת טילים והפכו לאבוקות. ביקשתי מהסיוע הארטילרי שיוריד את פגזיו עלינו כדי להרחיק את החיילים המצרים מהטנקים.

בתנועה המטורפת וההזויה שלנו הגענו לגשר שהיה חסום בפגרי טנקים וזחל"מים ולא ניתן היה לחצותו. בהחלטה של הרף עין צעקתי לנהג "שמאלה חזק!" ופניתי במלוא המהירות מזרחה - ולפתע ראיתי תעלה רחבה שחוצה את דרכנו. כמעט והתהפכנו.

סירוב פקודה בקרב

הטילים והאש המצרית לא הפסיקו לרגע. הנהג לא שעה לפקודתי לעצור וכיוון את עצמו לחציית התעלה בניצב. הטנק ריחף מעל התעלה, השרשראות התחפרו בגדה הנגדית, פילסו דרך ונחלצנו לעברה השני. שאר הטנקים חצו על עקבותיי.

נעצרנו מאחורי גבעה נמוכה, שהסתירה את הטנקים. היינו בתוך החווה, אך מוסתרים מהטילים. מעברה השני של הגבעה נשמעו קולות דוברי ערבית. יצאנו מהטנקים נוטפי זיעה, חסרי פחד, כאילו אנו נמצאים מחוץ לגופנו. עמדנו בשורה, מרוקנים את מימינו בצחוק היסטרי.

ניקינו את הצריח מהתרמילים, טענו את המקלעים והיינו מוכנים לצאת מהחווה. קצין אג"מ 14 קרא לי ברשת הקשר וביקש דו"ח מצב. הבהרתי את המצב וביקשתי ממנו לרדת מרשת הקשר שלי. אינני מתכוון יותר להיות תחת פיקוד מח"ט שמוציא אותי להורג. השיחה הייתה קשה, ובמהלכה התערב מח"ט 14 - ואני סירבתי להישמע לפקודותיו.

חיפשנו דרך להיחלץ מהחווה. הסמג"ד זיהה תעלה גדולה, מרוחקת מאיתנו כמאתיים מטרים, שלאורכם נהיה חשופים מחדש לטילי האויב והטנקים שלו. סיכמנו שינסו לארגן סיוע אווירי.

תוך דקות שאגו מעלינו שני מטוסים שביצעו יעף אחד - ואנו זינקנו ממקומנו ונכנסנו לתעלת המסתור. בתוך התעלה בלמנו בחופזה, בטרם נדרוס פצועים ששכבו בתוכה. יד הגורל או משהו אחר כיוונו את דרכנו לתעלת הצנחנים הפצועים. העמסנו אותם והשקינו אותם מים ממכלי הטנקים.

התעלה הובילה אותנו דרומה מהחווה. חצינו את "עכביש" ופנינו מזרחה לשטח ההתארגנות החטיבתי.

טנקים מול מסוקים

נערכנו לחציית התעלה עם שחר של 17 באוקטובר. הוטלה עלינו המשימה להביא אספקה ליתר החטיבה שלחמה ממערב לתעלה כבר יממה שלמה. זחל"מי פלוגת החרמ"ש הועמסו בפגזי תותחים לטנקים, שתי מכליות דלק ומשאית מנות קרב ומים נרתמו לטנקים גוררים לחציית הדיונות מדרום לציר "עכביש", שהיה תחת אש ישירה מהחווה הסינית.

בנסיעה איטית בשל גרירת המשאיות הגענו לציר "נחלה" ועם שחר עמדנו בחצר הצליחה. מפקד האוגדה אריק, מעוטר בתחבושת על ראשו, עמד במעבר ואיחל לנו הצלחה בצד השני.

עליתי על התמסח שהמתין במים ושטתי בניחותא מערבה. ההרגשה הייתה של מעבר בין עולמות שונים. מהתופת הבוערת במזרח התעלה, מעשרות פגרי הטנקים המעלים עשן וצריחיהם מפוזרים בחול כפרחי מתכת לוהטת - אני נוחת בגדה המערבית. קולות ציפורים וחורשות מדגישים את הדיסוננס המחריד.

מתפרסים בינות לעצים ומאבטחים את מעבר פלוגת החרמ"ש ומשאיות האספקה. אבל השלווה מתנפצת לרסיסים במטחי ארטילריה מצרית, הגודעים סביבנו עצים בשריקת פגזים. מסוקי סער מצריים חולפים מעלינו ומטילים עלינו חביות נפץ. משאיות עולות באש בחצר הצליחה.

בהוראת המח"ט פרצתי מערבה ותפסתי עם פלוגות הטנקים את שדה התעופה דוור סואר, ובקצהו את הגשר שעל תעלת המים המתוקים. מסוקי האויב המשיכו להפציץ. חששנו שחלקם ינחית קומנדו מצרי מצויד בטילים. חצינו את הגשר והתקדמנו בסמוך למסילת הברזל, המחברת בין איסמעיליה לסואץ. התקרבנו לבתי טיט עלובים של פלאחים. התלבטתי אם להשמיד את חושות הטיט - והחלטתי שאין טעם בגרימת נזק לפלאחים.

תפסנו עמדות בקרבת הבתים וניהלנו אש עם טנקים, שהיו כ-2,500 מטר מערבית לנו. פלוגת צנחנים שהצטרפה אלינו החלה בהסתערות על המבנים לצורך טיהורם. אנחנו ממשיכים כל העת לנהל את קרב הטנקים. איבדנו כמה אנשי צוות.

לקראת ערב הותקפנו שוב על ידי מסוקים. תורן הנ"מ על הטנק שלי, חיים כהן, ירה ופגע במדחף האחורי של מסוק מי-6 מצרי. המסוק החל להנמיך. כיוונתי אליו את תותח הטנק וכשצללית המסוק מילאה את כוונת התותחן נתתי פקודת ירי. המסוק התפוצץ באוויר.

שלושה ימים בלי שינה

ביום המחרת, 18 באוקטובר, הוטל עלינו לאפשר את מעבר יחידות אוגדה 162, שהחלו לצלוח עם שחר. חטיבת הצנטוריונים של נתקה ניר עברה דרכי ונכנסה למחנות אבו סולטן שהיו מרכז הארטילריה המצרית. משימתי הייתה לנוע בעקבות חטיבת נתקה, לעוקפה מצפון דרך "אורחה" ולהגיע לצומת "חבית" "ורדית".

תוך כדי תנועה דרך מתחם "אורחה" נתקלנו בטנקים מצריים שהיו מחופרים בעמדות ובסבך הצמחייה. בקרב קצר השמדנו כעשרה טנקי אויב ופרצנו לצומת. אף טנק שלנו לא נפגע.

החטיבה נכנסה לחניון לילה בצומת "ורדית" והמח"ט הורה לי לשוב לתעלה ולהכניס שוב אספקה לחטיבה. בנסיעת לילה מתישה חצינו שוב את מחנות אבו סולטן, שעדיין התנהלו בהם קרבות טיהור. הגענו לשדה התעופה, ולאחר שתדלקנו וחימשנו את הטנקים שלנו הובלנו שוב שדרת אספקה דרך מחנות אבו סולטן לעבר החטיבה. כשהגענו עם שחר לחטיבה התמוטטתי לצד הטנק ונרדמתי, לאחר שלוש יממות ללא שינה.

ביום המחרת המשכנו במסגרת החטיבה לנוע מערבה, תוך כדי חיסול מתחמי נ"מ ופתיחת מסדרון אווירי נקי למטוסי חיל האוויר. נערכנו בקו הגנה לקראת הפסקת האש.

גדוד 599 ספג במהלך הקרבות 25 חללים וכ-80 פצועים. הגדוד, שפורק וחייליו פוזרו ביחידות אחרות, הקים קרן כספית לתמיכה באלמנות וביתומים.