כוכב חוזר לביקור
באירופה הוא נחשב לכוריאוגרף מצליח ומנהל אמנותי של להקה מוכרת ומוערכת. בישראל בחרו להתעלם ממנו. בראיון ל-ynet לקראת הופעות נדירות בארץ מספר איציק גלילי על הגעגועים והיצירה
לפני 13 שנה אסף רקדן להקת בת-שבע דאז, איציק גלילי, את הפקלאות ועלה על מטוס להולנד. גלילי, שעד אז היה בעיקר רקדן מבצע, רצה ליצור. ב"בת-שבע" נדמה היה שלא יוכל לממש את הצורך.
13 שנה מאוחר יותר זוכה גלילי להערכה רבה בעולם, עבודותיו מועלות במיטב להקות המחול כולל NDT של ירי קיליאן, אך בארץ הוא נשאר אנונימי. להקתו, "גלילי דאנס" הפועלת בהולנד, הופיעה עד עתה בישראל פעם אחת בלבד במסגרת פסטיבל כרמיאל בשנת 2001. בסוף אוקטובר יגיע גלילי עם להקתו לשלוש הופעות נוספות - בהן יציג את "דרך עיניה של ננה" לצד עבודה נוספת בשם "For Heavens Sake".
הגעגוע גורם לו לרצות לחזור לישראל, אבל המחויבות המקצועית מונעת מהגעגוע מלהתממש. "אם היה לי לאן לחזור, הייתי עושה את זה", הוא אומר בראיון ל-ynet, "אני מרגיש חצוי. כשאני שם, משהו סוחב אותי הנה וכשאני פה, משהו סוחב אותי לשם". הפער הגדול בין ההצלחה לה הוא זוכה בחו"ל לבין ההתעלמות בישראל לא קל לגלילי, שמספר כי הוא מרגיש מחובר למולדת, שמהווה עבורו את שמן הבעירה שמוליד את יצירתו. "הכל נמצא פה – השורשים, הקקה וההשראה. זו לא בעיה לייצר תנועות, אבל השורש והעומק באים מבפנים והבפנים שלי מורכב מהילדות, מההיסטוריה שלי, מישראל", הוא אומר.
איך אתה מסביר את ההתעלמות בישראל מההצלחה שלך בחו"ל?
"אם זה היה תלוי בי הייתי מופיע כל שבוע בישראל. זה לא פשוט, מדובר בלהקה מבוססת, ממוסדת וחשובה, שלא יכולה להרשות לעצמה להתפשר בכל הנוגע לכסף. אם היו מציעים לי הצעה עניינית הייתי מגיע, אבל זה לא קרה עד שיאיר ורדי (מנכ"ל מרכז סוזן דלל – מ.י) הזמין אותנו להופעות. ברור שישראל מאוד חסרה לי וכן, מוזר בעיני שאני מופיע בכ"כ הרבה מקומות וזוכה להצלחה בחו"ל ולהתעלמות בארץ. אני לא יכול ולא צריך להסביר את זה, זו שאלה שצריך להפנות לאלו שבוחרים להתעלם. אני לא רודף פרסום אבל נדמה לי שאם הייתי חי בארץ ויוצר בחו"ל, היחס אליי היה פה אחר. אנשים בדרך כלל יוצאים מהארץ שבה נולדו, מצליחים בחוץ וחוזרים למולדתם. אצלי זה עדיין לא קורה ואני גם לא דוחף את זה, כרגע אני בהולנד".
יש בך צורך לשמר את הקשר הישראלי? בלהקה יש נציגות נאה של רקדנים ישראלים לאורך השנים.
"זו להקה בעלת גרעין משתנה של רקדנים מכל העולם. הקטע הוא למצוא אנשים נכונים שנמצאים בתהליך של חיפוש תמידי, אנשים שרוצים ליצור. יש בלהקה ישראלים אבל זה לא קשור לאהבת מולדת או פטריוטיזם, אני פשוט חושב שהם טובים".
אפשר לומר ש"גלילי דאנס" היא אחת הלהקות המצליחות היום באירופה?
"סטטיסטית זו הלהקה הכי מצליחה באירופה. הלהקה החלה, מבחינת תקציבים, במקום ה-16 ברשימת הלהקות האירופאיות וכיום היא עומדת במקום החמישי. אם לוקחים בחשבון את היקף התקציב השנתי של הלהקה, מספר ההופעות וכמות הקהל, אנחנו עומדים בראש הפירמידה".
איך הוקמה הלהקה?
"במשרד התרבות החליטו להקים להקה חדשה באזור הצפוני של הולנד שבו נמצאת כרונינגן ופנו אליי. זו היתה דילמה רצינית מכיוון שדובר על התחייבות מוחלטת וסגירת דלתות בחוץ בתקופה שבה הוזמנתי ליצור עבור להקות מאוד נחשבות. בזמנו חשבתי גם שזה טירוף להגיע לאזור שאין בו מסגרת מחול מסודרת ואין בו שום מודעות לתחום. בסופו של דבר הסכמתי, אבל זה לא היה פשוט".
הלהקה מורכבת אך ורק מרקדנים יוצרים. למה בעצם?
"מכיוון שאני מסרב ללבוש ז'אקט יד שניה. כשאתה לוקח עבודות מוכנות של כוריאוגרפים שלא יוצרים במיוחד עבור הלהקה שלך, בסופו של דבר אתה מקבל עבודות שנתקלת ותתקל בהן באלף מקומות אחרים. כמו 'אחד מי יודע' של אוהד נהרין. כמה פעמים אפשר לראות את זה? אני מכבד ומעריך יצירה ללהקות אחרות, גם אני יוצר ללהקות אחרות, אבל כמה פעמים אפשר לאכול את אותה העוגה? הבנתי שאם אני רוצה לקדם אנשים בעלי רצון ליצור, אותם אני מעריך כרקדנים, אני חייב לפתח אותם ולתת להם במה. רקדנים יוצרים מעשירים אותי".
מאיזה יוצרים מושפעת היצירה שלך?
"אוהד נהרין היתה ההשפעה הראשונית שלי, אבל אני חושב שהיא נמחקה ממני בשלב מסוים. הכוריאוגרף ההונגרי שעבד בצרפת, ג'וזף נאז', הוא יוצר שאני מאוד מחובר אליו. נאז' משלב מחול בתיאטרון מעוות שמציע תוצר מטורף, תלוש מהמציאות. מאוד מעניינת אותי הפסיכולוגיה של הקהל, כלומר איך להגיע ולגעת בו או לכוון אותו להרגיש. פחות מעניין אותי לחבר תנועות. לתנועה אתה יכול להגיע דרך הרקדנים איתם אתה עובד ובאמצעותם אתה יכול להתעשר בקלות ובמהירות. לי חשוב להיות כל הזמן פתוח, לא לפחד מביקורת ולהיות קשוב לרקדנים. אנחנו עובדים יחד כשכל תהליך החיפוש בתחילת העבודה מושתת על אימפרוביזציה. רק בסופו של תהליך אני יכול לומר שהמוצר המוגמר הוא מדויק. אני אוהב עבודות מורכבות".
אם נגעת במורכבות, "For Heavens Sake" שתוצג בישראל, בהחלט נופלת להגדרה. זו עבודה לא פשוטה לצפייה שנוגעת במחיר המלחמה. היא נוצרה תוך מחשבה על המצב הישראלי?
"לא התכוונתי לסכסוך הישראלי הפלסטיני, אבל אני משער שתמיד ינסו לחבר את העבודה לעובדה שאני ישראלי. קשה איכשהו לברוח מזה. זו עבודה שמתעסקת בתוצאה של אלימות, עבודה שגורמת לך לתחושת מחנק ואובדן. אני אומר באופן בלתי ישיר 'בוא נמנע מלהיות אלימים'. היא נולדה בבוסניה לפני שלוש שנים תקופה קצרה אחרי כל הבלאגן שם וקצת לפני פרוץ האינתיפאדה בארץ. המקום הזה גרם לי לרצות ליצור משהו שמדבר על ניגודים. כמובן ששורשי העבודה מחוברים לישראל וזו גם הסיבה שפניתי לבאסיסט הישראלי, ערן הורוביץ, על מנת שיגבש לי להקה של נגנים. היה לי חשוב לתת בה גוונים ישראלים וזה בא לידי ביטוי במוזיקה ובדברים נוספים.
כשהעלינו את ההופעה בחבל הבאסקים, הקהל פירש אותה ביחס לקונפליקטים בין הספרדים לבאסקים. כשהעלינו אותה בצרפת דיברו על הקונפליקטים בתוך האיחוד האירופי. אני אוהב את זה שכל אחד לוקח את העבודה למקום שלו. בהנובר, אחרי המופע, אמר לי בחור ישראלי שנכח באולם שהוא מאוד נעלב מכך שהעבודה היא פרו פלסטינית. אחריו אמרה לי בחורה פלסטינית שבעיניה זו עבודה פרו ישראלית. אני חושב שאנשים חיים בתוך הבועה של עצמם בלי שום קשר למה שהצגת בפניהם".
אתה מתגעגע לריקוד על במה?
"לא ממש. אני רוקד בסטודיו כל היום. זה היה חיידק שהתפתח לסוג אחר של חיידק, אבל ההנאה הגדולה שלי היא בסטודיו. שם זה אורגזמות אינסופיות. לעתים נדירות יש בי חשק לרקוד אבל אז אני מסתכל על הרקדנים שלי ומחליט לא לעשות מעצמי צחוק. בעומק זה לא חסר לי".
"דרך עיניה של ננה" ו-"For heaven s sake" 24, 25 באוקטובר במשכן לאמנויות הבמה
"מפלצות בארון" קולאז' מיצירותיו של גלילי – 27 באוקטובר במרכז סוזן דלל
לפנייה לכתב/ת 
