קונילמל על הגג

חמישים שנה אחרי שעלה בפעם הראשונה על במה, מייק בורשטיין עדיין נשאר ילד. ילד יהודי, בן-דור מאוחר של מוטל בן-פייסי החזן, שמוכר יי"ש מהול במים לאנשי העיירה. גם אחרי אלפי הופעות, עשרות הצגות ותקליטים ומאות תוכניות טלוויזיה, על כוס קפה במלון תל אביבי שבו הוא שוהה, יש לך הרגשה שעוד שנייה הוא יגיד לך "קו-קו-ני-למל". עכשיו הקונילמל הזה הגיע לארץ מלוס-אנג'לס לכעשר הופעות ("מייק בורשטיין – יהודים, העיקר שמתראים"), ביידיש כמובן, שמציינות חמישים שנות קריירה.

נשמע המון, חמישים שנה.

"קשה להאמין שאני חוגג חמישים שנה על הבמה. בדרך כלל, כשמישהו חוגג יובל, הוא בן תשעים או בן שמונים. למזלי, התחלתי להופיע בגיל שמונה, בארגנטינה, עם אחותי התאומה סוזן. קראו לנו 'מטלע וזיסלע'. היינו ילדי פלא. היינו מגיעים בערבים לראות את ההצגות של אבא ואמא. פעם אחת, אחד השחקנים או המפיקים הציע שנעלה על הבמה. הקהל פשוט השתגע, ואבא החליט לצרף אותנו להצגות".

בורשטיין, בן 58, יהודי נודד, שחי כבר שנים בלוס אנג'לס עם אשתו השנייה ציונה, מתבל לא פעם את השיחה בעברית מאונגלזת. משבר יהיה אצלו קריז, והתנועה הציונית "דה זיוניסט מובמנט".

איך אתה מסביר את התחייה המחודשת של היידיש?

"יש עכשיו תופעה בינלאומית של התעניינות מחודשת ביידיש, לא רק בארץ, גם בארצות הברית, אירופה ודרום אמריקה. כנראה שהדור הנוכחי לא רוצה לאבד את הקשר עם השורשים של ההורים שלו. הדור הקודם קצת התבייש בשפה, בגלל הגלותיות. אני זוכר שבארצות הברית, הילדים של ניצולי השואה התביישו שההורים שלהם היו באים לבית הספר, כי ההורים דיברו במבטא זר והם רצו להיות אמריקנים.

מבחינתי, מה שהיה משותף לי ולסבא וסבתא שלי היה השפה. אם לא הייתי מדבר איתם יידיש, הם לא היו עונים לי. היום יש פסטיבלי יידיש בכל העולם. אני ראה במה שאני עושה חובה ואחריות, מכיוון שאני בא מהתיאטרון היידי, ואני לא רוצה לתת לשפה הזאת למות. זו גם הסיבה שהחלטתי לעשות את המופע הזה ביידיש".

הילדים שלך מדברים יידיש?

"לא, אבל מבינים. אומרים שהילדים של הסנדלר הולכים יחפים. אבל אני לא מפחד שהם ישכחו את המסורת. הם זוכרים את סבא וסבתא שלהם".

ועכשיו?

"יש לי כל מיני הצעות שאני לא יודע אם ייצאו לפועל, כי החלטתי בזמן הקרוב לא להיענות להצגות. אחרי שנתיים וחצי של נסיעות, שמונה הצגות בשבוע, שזה פשוט קריעת תחת, צריך קצת חופש. אני מתכנן עכשיו להעלות שתי סדרות טלוויזיה, אחת בארצות הברית והשנייה בישראל".

אתה מרוצה מההצלחה?

"היתרון הוא שהצלחתי בגדול בארצות הברית וגם הופעתי בברודוויי, אבל מצד שני זה הרחיק אותי מהארץ. זה חורה לי, אז החלטתי עכשיו לנסות ולעבוד קצת יותר בארץ. הגעתי למסקנה שיש כאן דור חדש שלא ידע את יוסף. החבר'ה הצעירים זוכרים אותי אולי מהסרטים שהם רואים בווידיאו או בטלוויזיה ביום העצמאות, אבל לא מכירים את מייק בורשטיין, האמן של היום".

התדמית שלך כשחקן יידי לא הזיקה לך?

"היא הפריעה לי, אבל התפקיד הראשי ב'קונילמל' גרם לתפנית. הסרט, שיצא ב-1966, עשה מהפך בתעשיית הסרטים הישראליים ובבידור בכלל. הוא הפך להצלחה אדירה והפך אותי בן לילה לכוכב קולנוע. קרה לי מה שקרה לדסטין הופמן אחרי 'הבוגר'. הפכתי לשחקן ישראלי, למרות שקונילמל היא בעצם דמות יהודית, אשכנזית, חסידית. למרות מה שעשיתי מאז, והצלחתי בהמון שטחים, תמיד יזכרו לי את 'קונילמל'.

שואלים אותי המון אם זה לא מפריע לי שכל הזמן מזכירים לי את 'קונילמל'. ההפך. אם זה עשה כזה רושם על הציבור הישראלי, אז אני מאוד גאה בזה. כשמדברים על 'קונילמל', תמיד אומרים לי 'אנחנו אוהבים אותך'. זה לא אהדה, זו אהבה".

מה התוכנית שלך כאן?

"רכשתי את הזכויות ל'כנר על הגג'. בשנה הבאה חוגגים 40 שנה להעלאת 'כנר על הגג' לראשונה בברודוויי, והחלטתי לעשות את אותו דבר בארץ. קיבלתי את הזכויות ואני אגלם את התפקיד הראשי. הגיעה אלי גם בקשה לעזור להקים בארץ פסטיבל בינלאומי לסרטים יהודיים. הפסטיבל הראשון יתקיים בנובמבר הבא. שידכתי בין המארגנים לבין ג'רי לואיס, שהיה חבר של אבא שלי. לא רק שהוא הסכים לבוא, אלא שאנחנו כנראה נקרא לפסטיבל על שמו.

יש לי רצון גם לתכנן את חמישים השנים הבאות. זה לא הסוף. אני עדיין צעיר. אחת השאיפות שלי תמיד היתה לביים. יש לי פרוייקט שכבר כמה שנים אני חולם לביים אותו – סרט שכתבו בזמנו דן אלמגור ודוד גורפינקל, שמבוסס על ספר של דן בן-אמוץ, 'תפוס ככל יכולתך'. נתתי לאקי אבני לקרוא את זה, והוא אמר שהוא מוכל לעשות את התפקיד הראשי. חברת אן.אם.סי גם רוצים להוציא אוסף של כל השירים שלי. היו לי איזה 25 אריכי-נגן".

אתה מתגעגע לעידית, אשתך הראשונה?

"המוות שלה היה נקודת מפנה בחיי. אחרי כמעט שלושים שנה יחד עידית חלתה, וזו היתה טרגדיה גדולה, כי היא היתה אישה מאוד מיוחדת. היא היתה ממש גיבורה. התמזל מזלי שלפני כמה שנים פגשתי את ציונה. היא בכלל לא ידעה מי זה מייק בורשטיין. היה לי עוד משבר לפני חמש שנים. גילו אצלי סרטן הפרוסטטה, ותודה לאל, באוגוסט האחרון עברו חמש שנים מאז הניתוח, והרופא אמר לי, 'יצאת מזה', למזלי, גילו את זה מוקדם. לא ידעתי מה לעשות. שאלתי את הרופא, מה היה עושה לו ישב במקומי, והוא אמר, אני, בגילך, כשאתה לא מתכוון להביא עוד ילדים, הייתי מוציא את זה. אני יכול להבטיח לך, שאם אתה מוציא את זה, אני מרפא אותך. כעבור שלושה ימים הייתי בניתוח. הוא הבטיח וקיים. אני בריא, חמש שנים, ואין סימן".

איך אישתך החדשה הסתדרה עם זה?

"עשיתי פרסומת לאגודה למלחמה בסרטן בארץ לפני שנתיים. דיברתי על הניסיון שלי. גם ציונה התראיינה, כי חשבו שהנשים יידעו איך לתמוך בגבר במצבים כאלה. אתה יכול להישאר אימפוטנט מניתוח כזה. גם אחר כך זה עדין עניין מאוד רגיש עד שכוח הגברא חוזר. אבל ציונה נהדרת. היא אמרה לי, 'אני תומכת בכך בכל מקרה'".

פחדת כשגילו את הסרטן?

"פחדתי, כי אשתי, עידית ז"ל, מתה מסרטן השחלות. אצלה, לצערי, הייתה רשלנות של רופא בארץ, שלא איבחן את הבעיה ולא שלח אותה לבדיקות נכונות. דאגתי לא רק לעצמי, גם לבנים שלי. הם הרי איבדו אמא, ולא רציתי שגם יאבדו אבא".

מה היחסים שלך עם אחותך התאומה, סוזן?

"היא חיה בארצות הברית. היא תמיד רצתה לברוח מהשואו ביזנס. היא מאד לא אהבה את זה. אפילו סבלה. היא רצתה את הסקיוריטי של הבית. היום יש לה שני ילדים ושני נכדים. הקשר שלי איתה לא כל כך טוב. היינו מאוד קשורים עד גיל מסוים, אבל מגיע שלב שכל אחד הולך לכיוון אחר. היא גם נכנסה עמוק לתוך ענייני הקבלה. אני לא מתנגד לזה, אבל זה מרחיק בינינו".

מתגעגע לארץ?

"היום תל אביב, ניו יורק או לוס-אנג'לס זה תשע שעות טיסה. תמיד שואלים אותי, 'איפה אתה חי'? אני ישראלי אזרח העולם. אני משווה את עצמי קצת לאמנים קלאסיים כמו פנחס צוקרמן ויצחק פרלמן, שמופיעים בכל העולם. כשיש לך הכישרון, היכולת והאפשרות, למה להגביל את עצמך? כל בוקר אני פותח את האינטרנט, עולה על האתר של גל ב' של קול ישראל, וכל היום שומע בשידור חי את החדשות. אנחנו רואים כל רגע מה קורה כאן, כי אנחנו רואים סי.אן.אן ופוקס. אני מאד קשור לקונסוליה הישראלית בלוס-אנג'לס, משתדל כמה שאני יכול לעזור להם בהסברה".

ואתה מאוכזב ממה שקורה כאן.

"זה לא אכזבה. קצת איבדנו את הכיוון. כשהגעתי לארץ, מה שתפס אותי, זה הציונות. אני חושב שברגע שהפכנו למדינה, כמו כל המדינות, איבדנו כיוון. אנחנו בכל זאת שונים מאחרים. אם לא נשתדל לשנות את המצב, אני לא יודע מה יהיה האופי הישראלי בהשוואה למוגדישו או פריז. בכל זאת אנחנו צריכים לשמור על המיוחדות שלנו, ואפשר לעשות את זה רק בדרך הזיוניסט מובמנט.

בואו גם נזכור מי אנחנו, נחיה את חיינו ולא נשלוט על עם אחר. המציאות היא שאנחנו לא לבד פה, מה לעשות".

למה אתה הכי מתגעגע?

"לאבא שלי. חבל שלא היה לי יותר זמן איתו, כי כשאני נולדתי הוא היה כבר בן 48. אהבתי אותו, אבל הוא היה לא רק אבא, אלא קצת יותר דמות של סבא. כשהגעתי לגיל הבגרות, הוא היה כבר בן שישים. לא אבא באותו ג'נריישן. הוא לא ידע על ספורט, מכוניות. הוא ידע תיאטרון ושיחק קלפים".