שירים של פחד וכאב

"עוד יש מפרש לבן באופק / מול ענן שחור כבד/כל שנבקש לו יהי / ואם בחלונות הערב / אור נרות החג רועד / כל שנבקש לו יהי / לו יהי לו יהי אנא לו יהי / כל שנבקש לו יהי..."

מילים ולחן: נעמי שמר, עיבוד: יצחק גרציאני, ביצוע: נעמי שמר והגשש החיוור

נעמי שמר: בקיץ 67' השיר 'Let It Be' של 'הביטלס' נוגן ללא הפסק בתחנות הרדיו. תרגמו את שמו ל'כך יהיה' וזה מאד הרגיז אותי מכיוון שמצאתי את התרגום לא מוזיקאלי. החלטתי לכתוב לשיר מילים בעברית. באותה התקופה ביקשה ממני חוה אלברשטיין חברתי הטובה שאכתוב לה שיר והעליתי בפניה את הרעיון, אבל הוא נזנח עד שממש בראשית המלחמה חוה התבקשה להופיע בפני נשות טייסים. הימים היו ימים שבין כיפור לסוכות, כתבתי את המילים מתוך תחושה קשה של מועקה. היה לי ברור שזו תהיה מלחמה לא מהירה ולא חזקה כקודמותיה.

"כששרתי לחווה את המילים לצלילי השיר של 'הביטלס', מרדכי הורוביץ, בעלי, שחזר בדיוק מהמילואים, אמר לי 'אני לא אתן לך לבזבז את השיר על מנגינה של זרים, זו מלחמה יהודית ותכתבי לה מנגינה יהודית'. במקביל פנו אלי מהערוץ הראשון בבקשה לבצע שיר חדש בתכנית האמנים שלהם. נסעתי לאולפני הרצליה ובדרך נולד הלחן שהיה בו מעין אנחה שנמצאת גם במילים בשל המועקה שהיתה בלבנו באותה התקופה.

"הקלטתי את השיר והוא שודר בערב סוכות. למחרת בבוקר הגיע טלפון מ'הגששים', ששמעו את השיר וספרו לי שזיקו גרציאני עשה לו עיבוד. הם בקשו שאקליט אותו יחד איתם. הגששים הופיעו אז מול פצועים בחזית ומצב הרוח של כולנו היה ירוד. הקלטנו את השיר כשאני שרה את הבית הראשון וכל אחד מהם שר בית. השיר פרש כנף. 'הגששים' שרו אותו בהופעות, גם חוה שרה אותו. אני ו'הגששים' חזרנו לשיר אותו מאוחר יותר כשחזרו השבויים מסוריה ונערכה עבורם קבלת פנים בסיס חיל האוויר ברמת דוד. אז באופן חד פעמי שחזרנו את ההרכב".

"אין לך מה לדאוג / אני נזהר ולובש גם סוודר / אין לך מה לדאוג / זה מיותר הכל בסדר / אין לך מה לדאוג כאן נהדר / מפגיזים כהוגן / באמת שלא חסר דבר / אין לך מה לדאוג / פה קייטנה ועושים שמח / ואתמול היה אפילו פנאי להתקלח / אין לך מה לדאוג אני ישן / וחולם עליך / כשאחזור העירה נתחתן / שלחי לי תחתונים וגופיות / כאן כולם כבר כמו חיות / נלחמים כמו אריות / מורל ממש גבוה / ואצלנו בפלוגה / מבקשים קצת הפוגה / מותק לא לשלוח לי עוגה..."

מילים: תלמה אליגון-רוז, לחן ועיבוד: קובי אושרת, ביצוע: עוזי פוקס

עוזי פוקס: "למרות שכולם קוראים לשיר 'תחתונים וגופיות' שם השיר הוא 'אין לך מה לדאוג'. השיר, שהפך ללהיט של המלחמה הנוראה ההיא, היה בעצם גלויה שנשלחה לתלמה אליגון על-ידי אחיה ששרת באחת הפלוגות. הוא כתב שחסרים לו תחתונים, גופיות ונייר טואלט, ביקש שלא תשלח עוגות וסיפר על ההפגזות ועל מצב הרוח. תלמה פיתחה את הגלויה לשיר וקובי אושרת עיבד את הלחן.

"באותה תקופה קובי ואני עבדנו על אלבום הביכורים שלי. אמנים נשלחו להופיע חוליות חוליות בכל המוצבים ממצרים, דרך אפריקה וכמובן בכל הארץ, ואנחנו היינו בחוליה שבה הופיעו גם צביקה פיק, יוני נמרי, גבי שושן, רותי נבון ומוטי גלעדי. הגענו להפוגה של 24 שעות מהחזית כשקובי קיבל את השיר מתלמה. אני זוכר שחזרנו ממשחק כדורגל בבת-ים ועל הטוסטוס נולד השיר. באותה התקופה היו מלא אמנים שהקליטו שירי מלחמה והחלטנו להקליט את השיר באולפני טריטון. השיר הוקלט כשמילות הפזמון המקוריות היו 'שלחי לי נייר טואלט'. כשהשיר יצא לרדיו המשפט הזה עשה גלים, הוקמה ועדה מיוחדת של פרופסורים ואנשי רוח שצעקו צעקה גדולה על כך שמכניסים מילה שכזו לשידור. לא היתה לנו ברירה ובאפטר הבא הקלטנו את השיר מחדש, הפעם בלי 'נייר טואלט'.

"השיר הושמע בגלי צה"ל ובקול ישראל והפך להיסטריה. כשהגעתי להופעות החיילים פשוט השתוללו, לא האמנתי שזה קורה והאמת שהשיר הזה מלווה אותי עד היום, כשגם היום יש לפעמים אנשים מהקהל שצועקים לי 'אני הייתי חייל כשהופעת אצלנו ברמה'. זה מאד מרגש. אני מאד שמח שבחלקי נפל לשיר את השיר הזה ושדווקא בזמן מלחמה כל כך קשה הוא שימח חיילים.

"זיכרון שמלווה אותי מאז היה מופע בפני יחידת נ"מ מול הקו הסורי. כשהתחלנו להופיע, הסתבר שנווט סורי השקיף וכוון עלינו ירי. התחלנו לחטוף פגזים שנפלו מימין ומשמאל. החלטנו לא להפסיק להופיע, רצינו להוכיח להם שאנחנו לא מוותרים, זה היה מטורף. כל תקופת המלחמה היתה מטורפת, זזנו ממקום למקום הופענו כל הזמן, לפעמים שש או שבע הופעות ביום, בלי הפסקה או מנוחה".

"זה לא חלום / עוד יבוא היום / יום לו חיכינו אלפיים שנה / המלחמה האחרונה / עוזבים את הבית עוזבים את החברים / לובשים מדי זית והולכים לימים אחרים / מי ידע שכך יהיה / שבכמה לילות ללא אמא / תהפוך מנער ותהיה / לבחור מסתער קדימה..."

מילים ולחן: עוזי חיטמן, עיבוד: קובי אושרת, ביצוע: בועז שרעבי

עוזי חיטמן: "השתחררתי ביולי, חודשים ספורים לפני המלחמה, והשיר נכתב כפועל יוצא לשחרור. המילים היו שונות במקור, כתבתי: 'נכון זה נגמר, נכון זה עבר, לא היה לי כוח להמשיך, זה היה יותר מדי'. היתה לי תקופה מרתקת בצבא, אבל הרגשתי שמיציתי. להבדיל מאנשי להקות אחרות, שני שליש מהשירות הצבאי הייתי ביחידות קרביות. גם סוף השיר שונה מהמקור בו כתבתי: 'מי ידע שכך יהיה, שבכמה לילות ללא אמא, תלך לימים אחרים ותראה שדבר לא זז קדימה'. רציתי לומר ששלוש שנים אחרי הגיוס אני חוזר לנקודת ההתחלה.

"כך בועז הקליט את השיר, אבל כשפרצה המלחמה ברדיו לא ששו לשדר אותו מתוך טענה שהוא גורם לדמורליזציה בקרב החיילים. הייתי ברפידים בעיצומה של המלחמה, ושלמה צח, שהפיק את השיר, צלצל וביקש שאשנה את המילים למשהו יותר אופטימי, כי לא מוכנים לשדר אותו ברדיו. משיר שעשה חשבון נפש לשירות הצבאי שלי, זה הפך לשיר של כמיהה לשלום. השיר הוא לא תוצר של המלחמה, אבל עם זאת אני חושב שיש משהו שקושר בין כל השירים שנולדו במלחמה ההיא ושקיים גם בו. חטפנו סטירת לחי מצלצלת שהכריחה אותנו לעשות חשבון נפש. כשאדם עושה חשבון נפש הוא יותר מאופק, פחות רמבו כל יכול. יש בשירים יותר הצטמצמות, הקטנה, מינימליסטיות ופחות אקסטרווגנטיות, פחות החצנה.

"קשה לי מאד לשכוח את המלחמה ההיא, זו היתה מהפיכה בהלך המחשבה שלי. פתאום הבנתי שאנחנו לא לעולם חוסן, שצריך לקבל את דברי ההנהגה לפעמים בערבון מוגבל ושאני צריך ללכת עם צו הלב שלי, שלרוב צודק. זיכרונות וחוויות מהמלחמה היו הרבה, הייתי בן 21 והכרתי לא מעט אנשים שנהרגו ונפצעו במלחמה, כך שזה שינה בי הרבה דברים.

"מה שמדהים אותי בשיר הזה ומלמד לא מעט עלינו, הישראלים, הוא הכמיהה של חייל שמשתחרר מהצבא בגיל 21. ועלינו אומרים שאנו עם של שוחרי מלחמה? אני לא חושב שיש בעולם עם שכותב מסה שכזו של שירי כמיהה לשלום. אני כועס על אלה שכותבים 'הבטחתם יונה, עלה של זית' או 'אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה'. אני לעולם לא אעז להבטיח, אני יכול לקוות, אבל לא להבטיח. שאלתי את אבי בערוב ימיו לפני כחמש שנים אם זו הארץ שהוא חלם עליה והוא ענה לי 'עדיין לא'. בזה יש המון כאב אבל גם אופטימיות".

"גשם בעתו, כמה עצב בא אתו / הכל עצר, הכל עמד, רק הגשם בא לו בזמן / לו לא אכפת / כשבלילות שם קר מאד / כשבחולות קשה לבכות / כשאין על מי להתרפק / כשבחוץ הגשם דופק / תן מחומך ותן מאורך / תן לשדות רק גשם ברכה / תן מפתך ביד רחבה / ותן לנו זמן לאהבה..."

מילים: תלמה אליגון-רוז, לחן ועיבוד: קובי אושרת, ביצוע: רותי נבון

רותי נבון: "עם פרוץ המלחמה הוציאה חברת התקליטים 'הד-ארצי' אלבום בו לקחו חלק שורה ארוכה של אמנים ששרו במיוחד עבור חיילי צה"ל. אחד השירים שהופיע באלבום היה 'גשם בעתו'. בניגוד לשירים אחרים שיצאו באותה התקופה, הוא לא הפך ללהיט ובכל זאת נכנס לאורך השנים לרשימת הקלאסיקות. אני חושבת שהסיבה לכך שהוא עדיין זוכה להשמעות רבות נובעת מזה שלדאבוני הטקסט שלו עדיין רלבנטי ויש לנו הרבה ימי עצב.

"זה שיר מלנכולי, שנכתב בתקופה שבה האווירה היתה כואבת. אני חושבת שהשירים היפים והחזקים ביותר, נכתבו תמיד מתוך כאב, כמו 'Tears From Heaven' של אריק קלפטון, שנכתב מתוך כאב על אובדן בנו, או השירים של פוליקר או אפילו 'דמעות של מלאכים' של יוני רכטר. שירים שמחים משאירים פחות חותם.

"הדבר שהכי זכור לי מהמלחמה היתה טיסה אחת למצרים – העלו אותי ואת דוד קריבושי על מטוס הרקולס ליעד לא ידוע במצרים. כל מה שאני זוכרת זה שהקאתי את נשמתי. זה לא שנלחצתי, אבל היתה תחושת מועקה באוויר, המלחמה הזו באה לנו בהפתעה. שרנו מול החיילים ועשינו את זה באהבה גדולה אבל בפנים היתה תחושה קשה".

"להיוולד כל בוקר מחדש / עם כל מילת פרידה למות מעט / ולהביא אל העולם עוד בן ובת / בארץ של חלב, מרור ודבש / ללכת שבי אחריך / לנשום את השמש הצורב / לחלום אותם מול שמיך / לכאוב אותך ושוב להתאהב / לשאת חלום מבטן, מדורות, / לשאול באביביך נחמה / לחיות על פני ובתוכי האדמה /הנוראה והיפה הזאת / עם ערב הד קולנו יעלה / מבוקר-יום אלינו הוא יבוא / ופדיוננו יראה עד בוא ערבו / מתי סוכת שלום עלינו תגלה?"

מילים: אהוד מנור, לחן ועיבוד: נורית הירש, ביצוע אילנית

אילנית: "אחת התמונות הכי משמעותיות שמלוות אותי עד היום ואני משערת שימשיכו ללוות אותי הלאה בנפש ובזיכרון, היתה תמונה של פצוע ששכב בחדר הטראומה בבית החולים רמב"ם. הסתובבתי בין החדרים ושרתי לפצועים. שאלו אם אני מוכנה לשיר לחיילים עם כוויות קשות. הסכמתי. הלבישו אותי בחלוק והעמידו אותי ואת שלמה צח, שליווה אותי בזמנו בצמד 'אילן ואילנית', בכניסה לחדר. הפצועים שכבו במעין אמבטיות מחומר רך, זו היתה תמונה נוראה, כמעט סוריאליסטית. היה בחור אחד ששכב שם, מחובר בכל גופו לצינורות ומוניטורים. שרתי להם וברגע מסוים הוא הרים את ידו ולחש לאחות שניגשה אליו שתבקש ממני לשיר את 'כבר אחרי חצות'. הדמעות חנקו לי את הגרון, היה קשה מאד לשיר אבל שרתי.

"לאורך כל המלחמה, בעיקר בימים הראשונים, היה בלאגן, וכל מה שאני זוכרת זה התרוצצויות מצפון לדרום, הופעות לאורך התעלה ובסיני. המלחמה תפסה אותי ברחוב בת"א בדרך לחברים. התיישבנו במקלט, מנותקים לגמרי מכל מה שקורה. אז לא היו פלאפונים וחוסר הידיעה היתה תחושה כללית שליוותה רבים במהלך המלחמה. היה לי בזמנו חבר רופא, ששרת בחטיבת ה-101 ליד התעלה. גם אחי שירת אי שם בסיני והדאגה הזו לקבל מכתב, אות חיים, ובמקביל לשמור על פנים מחויכים ולנסות לעשות טוב לחיילים, זה דרש מאבק פנימי והתגברות על המערבולת שהשתוללה בפנים.

"אהוד מנור כתב את השיר באותה התקופה והבית השלישי בשיר, ששואל 'מתי סוכת שלומך עלינו תיגלה?', מסביר את המקום הרגשי שבו היינו כולנו. השיר הוא תרגום של תפילה דתית שנוגע בתחושת הכאב המעורבת באהבה למדינה. זו תחושה שלצערי קיימת גם היום, אם כי היום אני יכולה לומר שלמרות שהמלחמה ההיא היתה קשה, קשה עוד יותר להתמודד עם המלחמה היומיומית שאותה אנחנו חיים היום. אני חשה היום כעס על כל מה שקורה כאן - על זה שאזרחים תמימים נהרגים, על תחושת חוסר הביטחון ועל כך שגורלנו כל-כך לא ברור".

"אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה / שזאת תהיה המלחמה האחרונה / בשם כל הטנקיסטים ופניהם המאובקות / אשר עברו את כל האש והשחיקות / בשם הימאים אשר פשטו על הנמלים / ועיניהם כבדות ממלח וגלים / אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה / שזאת תהיה המלחמה האחרונה..."

מילים: חיים חפר, לחן ועיבוד: דובי זלצר, ביצוע: יהורם גאון

חיים חפר: "השיר נכתב כשהייתי בביר גפגפא, הבסיס הכי גדול בסיני. הוא נולד כמקאמה תחת הכותרת 'אני מבטיח לך' ופורסם בעיתון 'ידיעות אחרונות'. חשבתי באותה התקופה שזו לבטח תהיה המלחמה האחרונה, ממש כפי שחשבתי במלחמות הקודמות ובאלה שבאו לאחר מכן. הוא נולד מתוך אופטימיות, כמו 'הן אפשר' שנכתב במהלך מלחמת העצמאות, רק שבתקופת מלחמת הכיפורים, בגלל הדברים שראיתי במו עיני בסואץ ובקונטרה, חשבתי שצריך לומר, לדרוש, שזו תהיה המלחמה האחרונה.

"אחד הדברים הקשים שזכורים לי מהמלחמה היה כשנתק'ה (אלוף נתן ניר), מפקד החטיבה של ברן (אלוף אברהם אדן, מפקד אוגדה 162), הגיע ביום השני של המלחמה עם שלושה טנקים וכמה זחל"מים. שאלתי אותו אם זה מה שיעמוד בין המצרים לבין תל-אביב והוא ענה שכן. הייתי אופטימי, גאה ושחצן כמו כל עם ישראל וחשבתי שהמלחמה ההיא תהיה כמו ששת הימים, אבל זה היה רחוק מזה. לצערי הרב, האופטימיות של אז לא עזרה ואחרי מלחמת יום הכיפורים היתה מלחמת לבנון וגם כיום לא די לגנרלים. זה קשה להפסיק מלחמות כשאת המדינה מנהלים גנרלים.

"אני משער שהייתי יכול לכתוב את השיר הזה גם היום, אולי מפני שבלי אופטימיות לא הייתי יכול להמשיך ולחיות פה. אני באמת מאמין שבסופו של דבר יהיה פה שלום, למרות ואף על פי כל אותם הקצינים שחושבים שלא נפלו פה מספיק חבר'ה. זה לא יעזור, השלום יגיע, מכיוון ששני הצדדים עייפו מהמלחמה, היא איבדה את הטעם. מלחמת יום הכיפורים היתה טרגדיה נוראה, והשירים שנכתבו במהלך המלחמה ואחריה משקפים את זה. לא היה אז מקום לשירים צוהלים, מתוך המקום הזה נכתב השיר".