דטרויט: עיר על גלגלים

ראו את כל הפרקים בסדרה 'חוצה אמריקה' בסוף הכתבה

קשה להאמין, אבל המכונית, שמרביתנו לא יכולים להסתדר בלעדיה אפילו יום אחד, היא רק בת קצת יותר מ-100 שנה. בראשית ימיהן נבנו המכוניות על ידי משוגעים לדבר עבור עשירי אותה תקופה. המוני העם יכלו רק לחלום עליהן.

הראשון שקלט את הפוטנציאל בבניית מכוניות זולות עבור ההמונים היה ברנש בשם הנרי פורד, שהקים את קו הייצור היעיל הראשון. הוא יצר גם את האימרה "אתה יכול לרכוש איזה רכב שתרצה, בתנאי שצבעו יהיה שחור". זה היה הצבע הראשון שבו נצבעו מכוניותיו מדגם T, שירדו באלפיהן מקו הייצור ונמכרו במחירים השווים לכל נפש - 500 דולר ליחידה. המקום בו אירע הנס המכאני הזה היה העיר המזוהה עד היום עם תעשיית המכוניות - דטרויט.

האטרקציות המרכזיות בדטרויט, העיר המובילה במדינת מישיגן, הן מוזיאון המכוניות של הנרי פורד והעיירה המשוחזרת גרינפילד, המציגה את החיים בתחילת המאה ה-20, לפני פרוץ המהפכה התעשייתית. אבל זו אינה הסיבה היחידה לבקר בעיר, הרוחשת לא מעט מוזיאונים מעולים, קזינו חדש לחובבי הימורים, פארק מים גדול ומקורה, פרוייקט 'מרכז הרנסנס' המרשים ועוד מוקדי תיירות שונים, כולל חיי לילה תוססים.

משום מה, מצויה תדמיתה של דטרויט בשפל, למרות שהפשיעה ברחובותיה אינה גבוהה יותר מאשר בערים אמריקניות אחרות באותו סדר גודל. לדעת המקומיים, זה בעיקר בגלל שהמנהיגות העירונית מאוישת ברובה על ידי שחורים. המוני שחורים נהרו לדטרויט החל מתום מלחמת האזרחים האמריקנית בחיפוש אחר מקומות עבודה ומגורים, ורבים מהם אכן נקלטו בתעשיית המכוניות, ששיגשגה במשך עשרות שנים.

הרחבה מתמדת של מפעלי הרכב

דטרויט נוסדה בשנת 1701, כתחנת מסחר בין הצרפתים לאינדיאנים המקומיים משבט צ'יפווה, על ידי אנטואן קדילאק. עד ראשית המאה ה-20 זו היתה עיר בינונית בגודלה, שהתפרנסה בעיקר מהנמל שלה.

הפריצה היתה כשאילי תעשייה כמו האחים שברולט, האחים דודג' ובעיקר הנרי פורד ניצלו את מיקומה של דטרויט, על שפת אגם מישיגן, והעמיסו בה את המכוניות על אוניות בדרכן לשווקים ולצרכנים. דטרויט קרובה גם לחומרי הגלם, מכרות הפחם והברזל שבאזור, וממוקמת בסמיכות לקהל הצרכנים הפוטנציאלי הענק של צפון-מזרח ארצות הברית. התעשיינים הקימו מפעלי ייצור למכוניות שהתבססו על שיטת הסרט הנע, אותה המציא וטיפח הנרי פורד.

ההצלחה העצומה הביאה להרחבתם המתמדת של מפעלי הרכב, שייצרו ביקוש גדול לידיים עובדות, וכך התפשטו המפעלים לעבר השטחים הכפריים שמסביב לדטרויט.

הנרי פורד, שהיה גזען לא קטן, ניסה תחילה להימנע מהעסקת שחורים, אבל הוא נאלץ בסופו של דבר לפתוח בפניהם את מפעליו ובנה שכונות נפרדות ללבנים ולשחורים. הוא ואילי המכוניות האחרים ניצלו את הפועלים ומנעו מהם התארגנות מקצועית שהיתה עשויה לשפר את תנאי עבודתם. המצב השתנה אחרי מאבקים לא מעטים ששיאם במהומות שפרצו בעיר בשנת 1967, כאשר הפיטורים בתעשיית המכוניות הגיעו לשיאם.

רחוב שלם של דטרויט הישנה

פרטים מעניינים על תולדות העיר, הקשורים במידה רבה בתעשיית המכוניות, אפשר למצוא במוזיאון לתולדות דטרויט, במרכז התרבות בשדרות וודוורד 5401. במוזיאון ניתן לראות קטע של פס ייצור לדוגמה של מכוניות קדילאק, ובמרתף יש רחוב שלם של דטרויט הישנה מסוף המאה ה-19, על החנויות שהיו בו, כולל בובות שעווה בתור הלקוחות והמוכרים.

בשכנות למוזיאון הזה שוכן מכון דטרויט לאמנות, בו מוצגים תולדות התרבות האנושית בראי האמנות של סין, מצרים העתיקה, פרס, יוון, רומא ואירופה. במקום אוסף מרשים של יצירות מאת רמברנדט, מאטיס, ואן-גוך ופיקאסו וציור קיר ענק של האמן המקסיקני דייגו ריביירה.

גולת הכותרת של קריית המוזיאונים היא המוזיאון להיסטוריה אפרו-אמריקנית. מדובר במוזיאון חדיש, המעוצב בצורה בלתי שיגרתית, ובו סקירה של 600 שנה בשמונה פרקים. בפרק הראשון מוצג פסל מרשים של דמויות במסע אופייני של ספינת עבדים מאפריקה לחופי אמריקה. בפרקים האחרים מוצגת ההיסטוריה הכאובה של מאבק השחורים לשיוויון בחברה האמריקנית.

את תרומתה הגדולה של דטרויט למוסיקה האמריקנית ניתן לראות במוזיאון מוטאון, בשדרות גראנד מערב 2648. המוזיאון ממוקם בבית עץ הצבוע כחול-לבן, ששימש כאולפן ההקלטות של חברת התקליטים המפורסמת בין השנים 1959 ל-1972. את סטודיו A תמצאו באותו מצב שהשאירו הנגנים, שכאילו רק יצאו להפסקת צהריים: כלי הנגינה מגובבים זה על זה, פסנתר ישן ממלא כמעט את כל החדר, האריחים האקוסטיים מוכתמים בניקוטין של אלפי סיגריות.

במבנה השכן מוצגים תקליטי הזהב והפלטינה של החברה, שמייסדה התגורר בחדר בקומה העליונה. אותו בארי גורדי ג'וניור, שהחל את הקריירה שלו כעובד זוטר בחברת פורד, נהג לכתוב שירים כתחביב. הוא לווה 800 דולר כדי להקים אולפן ויצר שילוב בין המוסיקה השחורה למקצבי פופ, עם תבלין של מחיאות כפיים והשתתפות הקהל כמו בשירי הגוספל של הכנסיות השחורות.

עם המוסיקאים האפרו-אמריקנים שהפיקו אצלו תקליטים נמנים להקת הסופרימס עם דיאנה רוס, סמוקי רובינסון ולהקת המירקלס, סטיבי וונדר וארת'ה פרנקלין. היום נמצאת החברה בבעלותו של תאגיד המוסיקה 'פוליגרם'.

הנשימה האחרונה של אדיסון

כמובן שאי אפשר להיות בדטרויט ולא לבקר במוזיאונים המוקדשים לתעשיית המכוניות. הגדול והמרשים ביניהם הוא המוזיאון של הנרי פורד, שנמצא בדירברן, שדרות אוקווד, 20900. הנרי פורד הפגין יחס נורא כלפי עובדיו, בעיקר כלפי מיעוטים שחורים ויהודים, אבל אי אפשר להתעלם מחלקו המכריע בפיתוח כלי הרכב ההמוני. המוזיאון, שמכיל אלפי מוצגים, מראה באופן בלתי אמצעי את התפתחות המכונית מצעצוע מכאני לכלי תחבורה נפוץ, כולל תצוגה של כלים היסטוריים: למשל, מכוניותו של פרנקלין רוזוולט.

במוזיאון מוצגים גם כלי תחבורה אחרים, כמו רכבות ומטוסים, וגם פריטים מוזרים, דוגמת הכיסא בתיאטרון 'פורד' שבו נרצח הנשיא לינקולן וכן מבחנה שבתוכה כלואה נשימתו האחרונה של הממציא תומס אדיסון. במקום מוקרנים סרטים על תולדות המכונית בסגנון IMAX התלת-ממדי.

חמישה מגדלי ענק

אתר חובה אחר בדטרויט הוא המבנה המרשים של מרכז הרנסנס. מדובר בחמישה מגדלים סופר-מודרניים, המקיפים מגדל גבוה נוסף בן 73 קומות. זוהי בעצם עיר בתוך עיר, שהוקמה כדי להחיות את אזור הדאון-טאון המוזנח של דטרויט. למרגלות המגדלים מתחילה טיילת יפה, שמתוכננת להימשך עד לריאה הירוקה של העיר, האי בל. ליד הטיילת ניצב פסל מרשים של עבדים נמלטים, המשקיפים בתקווה על החופש המצפה להם מעבר לנהר.

בקומה התחתונה של קומפלקס המגדלים מוצגת תערוכת מכוניות (איך לא), הפעם מדגמי שברולט. הנוף מרחבת התצפית של המגדל המרכזי מרהיב. ואם כבר נוף, אז תמורת פרוטות ניתן לנסוע ברכבת העילית של דטריוט ולראות לא מעט מהאטרקציות של העיר מגובה הקרונות, שנעים על מסילה הניצבת על עמודי ענק.

במרכז העיר אפשר להתרווח ב'הארט פלאזה', כיכר ירוקה ורחבה עתירת פסלים ומזרקות. הכיכר נמצאת בין מרכז הרנסנס למבנה מרשים נוסף, מרכז הכנסים 'קובו', ולידה האיצטדיון על-שמו של המתאגרף ג'ו לואיס.

האי בל, 5 ק"מ מהדאון-טאון, הוא פארק ציבורי יפה השוכן בלב הנהר. בכניסה אליו מכסיפה את מימיה מזרקה מרשימה. באי מתקני ספורט רבים ושלל אטרקציות חינם, דוגמת האקווריום והמוזיאון המוקדש לחמש הימות הגדולות באזור.