העורב וציפור השיר

בתי הקברות במדינת ישראל מלאים באנשים שלא היה להם תחליף, וגנזכי המדינה והמפלגות מלאים במסמכים, בהסכמים, בדו"חות ובניירות עמדה שהיה להם – ותמיד יהיה להם – תחליף. מסמך ז'נבה של אנשי השמאל הוא אחד מהם.

למסמך הזה, טוב ומבריק ככל שיהיה, אין סיכויים לחיים טובים וארוכים – בין השאר משום שהוא פוגש עם עייף ובעיקר חסר אמון. אז מה אם יאסר עבד-רבו יחתום עליו? אז מה אם הוא נכתב בידיעתו של האיש הבלתי-רלבנטי ההוא, יאסר ערפאת? כבר ראינו את חתימתו של ערפאת מתנוססת על אין ספור מסמכים, ונהרות של דם כיסו עליה ומחקו אותה. אפילו אתי אלון מהבנק למסחר לא היתה לוקחת היום צ'ק בחתימת יאסר ערפאת.

וכל זה עוד לפני שאנחנו מתייחסים לתוכן המסמך, למה שיש בו, למה שמשתמע ממנו ולמה שאין בו. בכל מקרה, ברור כבר עכשיו שכל צד מפרש כרצונו את הכתוב במסמך ז'נבה, ולא תמיד, במקרה זה, תואמת דעתו של חיים (ג'ומס) אורון את דעתו של פארס כדורה.

המסמך מנסה לפוצץ או לעקוף את כל המוקשים, ומאפשר ליוסי ביילין לומר שהפלסטינים ויתרו על "זכות השיבה", למשל, ולפארס כדורה לומר שלישראל יש אמנם זכות להחליט מי ייכנס בשעריה, אך אין פירוש הדבר שהפלסטינים ויתרו על "זכות השיבה" – בוודאי לא כחלום ומשאת נפש. ההתרשמות כרגע היא – והלוואי שאנו טועים – שישראל מסכימה לקבל פליטים לתחומה כזכותם שלהם, לא כחסד שמעניק הריבון הישראלי. אם זה אכן כך, וכל עוד אחד הצדדים לא ויתר לחלוטין בנקודה זו – הרי שאנו משאירים "פצצה מתקתקת" לדורות הבאים.

ועוד: המעמד הבינלאומי שמוקנה ל"אגן הקדוש" – משמעותו מבחינתנו שאין לנו זיקה למקומות הקדושים לנו, ושאנו מוותרים על המקור הראשוני של זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. ועוד: לפינוי ערים כאריאל ואפרת, שנכללו תמיד ב"גושים הגדולים" – אין כיום שום סיכוי. אם נחזור לשפה העברית הבסיסית מאז: חבל על הזמן.

מסמך ז'נבה הוא בראש ובראשונה עדות למבוכה השוררת במדינת ישראל בשנתיים-שלוש האחרונות, כאשר ראשי המדינה אינם מתכוונים להסתכל אל מעבר לקצה אפם: אין תוכנית מדינית, אין יעדים, אין תקווה. בוואקום המדיני שנוצר, "באין ציפור שיר – גם עורב ייחשב לזמיר", כדברי הפתגמאי חנניה רייכמן. וכך חלק מאיתנו תולה עיניו בתקווה במסמך ז'נבה, וחלק אחר בתוכנו יתקע אותו בפח האשפה של ההיסטוריה.