נתניהו צריך מיתון
נתניהו אינו נאבק במיתון, אלא עושה בו שימוש לצרכיו. מאבק העובדים הוא על דמותה של החברה בישראל, שנמצאת בדרך להפוך למדינת עולם שלישי
בניגוד לדעה הרווחת, המיתון הגובר, סכסוכי העבודה וחוסר השקט החברתי אינם מלמדים על כשלון התוכנית הכלכלית, אלא על הצלחתה. נתניהו אינו מעוניין להתמודד עם המיתון, אלא להשתמש בו ובתסיסה החברתית כדי לעצב מחדש את דמותה של החברה הישראלית באופן ההולם את יעדיו הפוליטיים.
מהן מטרותיו של נתניהו?
חתירתו של האוצר לפיטורים מתמידים בשירות הציבורי היא חסרת כל משמעות מבחינת יעילות או חיסכון. פיטורי אלף עובדים לא יצילו את אוצר המדינה, מה גם שניתן להניח כי רובם יחזרו כעובדי חברות כוח אדם, אם לא כמינוים פוליטיים, לחדוות ליבם של שרים ומנכ"לים.
עם זאת, הפיטורים המתמידים יוצרים מצב קבוע של חוסר ביטחון בקרב העובדים. לאחר שהסתיים גל אחד, שהובטח כי יהיה האחרון, מתחיל הגל הבא, תוך התכחשות ברורה להסכם שליווה את הגל הראשון. מי שלא פוטר היום חושש שיפוטר מחר, וזו התכלית הפוליטית: שחיקת מעמד העבודה המאורגנת, נטיעת אי-יציבות ופחד בלב העובדים, והפיכתם לכנועים ונכונים לשרת את רצון השררה. במלים אחרות, הפיטורים לא נועדו לייעל את השירות הציבורי, אלא להורסו, שכן הקביעות והיציבות הם הנכסים האמיתיים של שירות ציבורי חזק, המסוגל להתמודד עם בעלי אינטרסים מגובים בלחץ פוליטי.
יתר על כן, שכרם של רוב העובדים בשירות הציבורי הוא נמוך ואפילו נמוך מאוד. אלא שהשירות הציבורי מבטיח לעובדיו בונוס שמפצה חלקית על השכר הירוד: ביטחון תעסוקתי. לביטחון זה יש ערך כלכלי רב. למשל, הוא יוצר את שדרת הקונים בתשלומים, שהיא כל כך חיונית בתנאי מיתון. הרס הביטחון התעסוקתי של עובדי השירות הציבורי החוששים לעתידם, וכרסום יכולתם לעמוד על משמר האינטרס הציבורי, הם פגיעה כלכלית של ממש במשק, גדולה יותר מפגיעת השביתה.
מדיניות הפיטורים המתמידה מותירה לעובדי השירות הציבורי רק ברירה אחת: לשבות. לשבות לפני שיהפכו בעצמם לעובדי חברת כוח אדם, או יוחלפו על ידם, ולא יוכלו לעשות זאת עוד. כל זה אינו נסתר מעיניהם של נתניהו ופקידיו. המסקנה המתבקשת היא שהם דוחפים במודע את העובדים לשבות, כדי שאחר-כך יוכלו להחריף את הצעדים נגדם.
בפרשת הנמלים התמונה דומה: גם כאן השביתה היא יוזמה של האוצר. אין כל קשר בין ייעול עבודת הנמלים – שהיא עניין דרוש – לבין הפיכתם לחברות ממשלתיות בדרך להפרטתם. את הייעול ניתן להשיג בהתאם לתוכנית שעליה כבר הסכימו העובדים, ועיקרה הפיכת הנמלים לחברות במסגרת רשות הנמלים, שיתחרו אחת בשנייה. אבל האוצר לא רוצה יעילות. הוא רוצה הפרטה.
הרפורמה בנמלים היא מהלך פוליטי, ושוב, כמו במקרה של השירות הציבורי, היה זה האוצר שדחק את פועלי הנמל להגן על עצמם ברגע האחרון, לפני שיוחלפו, בתהליך שניתן כבר לצפותו, בעובדי חברות כוח אדם. לאור זאת, מוטב לייצואנים שנזעקו לצאת נגד עובדי הנמל, שיפנו את מחאתם לאוצר וישלבו ידיים עם העובדים במאבק נגד מדיניות המיתון של נתניהו.
ביבי יפלח
לאן מובילה מדיניותו של נתניהו? כיוון ברור הוא פילוח פוליטי מחודש של החברה הישראלית, ושינוי ביחסי הכוח בתוכה. נתניהו משתמש במשבר הכלכלי כדי להעביר יותר ויותר כוח לידי בעלי ההון, תוך חתירה להפיכת ציבורים הולכים וגדלים של עובדים למועסקים בתנאים הדומים לתנאי חברת כוח אדם. במאבק בעבודה המאורגנת קורץ נתניהו לעובדים הבלתי-מאורגנים (חברות כ"א) ומציב מולם כאויב את העובדים המאורגנים. הוא מבטיח להם לפרק את העבודה המאורגנת, וכך כאילו להגדיל את אפשרויות התעסוקה שלהם. אלא שזוהי אשליה, שלא תיצור בשבילם יותר מקומות עבודה – עליהם יתחרו מעתה גם המפוטרים החדשים – אלא רק תנאי ניצול גרועים מהקיימים.
נתניהו דוחף לסחרור ביחסי העבודה במשק, בתקווה שכך יתאפשר לו לשבור לחלוטין את כללי המשחק הדמוקרטי (פורט סעיד כתחליף לאשדוד זו רק ההתחלה), ולברוא בישראל את חברת חלומותיו: המון מיואש נעדר ביטחון חברתי הנשלט על-ידי עילית הון צרה.
על רקע זה מקבל מאבקה של ההסתדרות משמעות רחבה הרבה יותר. לא מדובר רק במאבק על זכויות עובדים, אלא במאבק על דמותה של החברה הישראלית. בין הפיכתה למדינת עולם שלישי לבין שמירתה בקרב הדמוקרטיות המערביות מתוקנות.
לפנייה לכתב/ת 
