לא השיטה אשמה
שיטת הבחירות לרשויות המקומיות, שבמישור הכלל-ארצי נחשבה כשורש כל התחלואים שנחתו עלינו בשבע השנים האחרונות, נראית תקינה לחלוטין זה 25 שנה
רגע אחרי הבחירות לרשויות המקומיות, אפשר בהחלט לקבוע כי השיטה, המופעלת זו הפעם השישית ברציפות, מקובלת על הציבור לחלוטין. לכל הפחות, בכל ההתייחסויות הפומביות לבחירות המוניציפליות של 2003 לא הועלתה שום טענה של ממש בגנות השיטה ולא נשמעה שום קריאה להחליף אותה בשיטה הישנה – לחזור מהצבעה בשני פתקים (אחד לראשות הרשות ואחר להרכבת המועצה) להצבעה בפתק אחד.
במילים אחרות, מה שנחשב והוצג כאסון נורא לחברה הישראלית בהקשר של הבחירות למוסדות השלטון הכלל-ארציים, מה שהוצג באותו הקשר כהרס הדמוקרטיה וכשורש כל התחלואים שנחתו עלינו בשבע השנים האחרונות, נראה תקין לחלוטין, זה 25 שנים, בהקשר של הרשויות המקומיות. האם יכול להיות שמה שטוב לתל-אביב ולקריית אתא רע כל-כך למדינה כולה?
התמיהה גדלה פי כמה וכמה כאשר זוכרים שהנימוק הספציפי העיקרי נגד הצבעה בשני פתקים בבחירות הכלליות היה תרומתה לכאורה של הצבעה כזאת להרס המבנה המפלגתי. אמרו לנו אז שבחירה ישירה של ראש ממשלה מערערת לגמרי את המפלגה הניצבת מאחוריו (כלומר, מרוממת את האיש מעל למנגנון המפלגתי, מעל הסיעה הפרלמנטרית שלו, וגם, אללי, מעל האידיאולוגיה שפרחה ושגשגה, כידוע, עד בוא הבחירות הישירות).
והנה, הבחירה הישירה של ראשי רשויות מקומיות – 156 במקרה הנוכחי – חוטאת בבירור בכל הפגמים האלה. לא זו בלבד שתעמולת הבחירות בכל הרשויות התמקדה בפרצופים הלא-תמיד-יפים של המועמדים לראשות הרשות, הרוב הגדול של המועמדים האלה – על פני כל הקשת הפוליטית, מ"שמאל" ל"ימין" ובחזרה – העדיפו להתנתק ממפלגותיהם ולעמוד בראש רשימות אישיות. צדקו או לא צדקו בהעדפה הזאת, ברור שהם תרמו בה לערעור המפלגות עצמן ולמיטוט הסניפים המקומיים שלהן.
יותר מכך, ונראה אף חמור מכך, הרשימות האישיות האמורות פגעו ופוגעות במפלגות לא רק כארגונים בפני עצמם אלא גם בפונקציה שלהן כחוליות במערכת הדמוקרטית. ברשימות מן הסוג הזה "מספר 1" פועל כוועדה מסדרת חד-חברית, וקובע כמעט לבדו את המועמדים הבאים אחריו. ברשימות מן הסוג הזה "מספר 1" צריך להביא את הכסף מהבית (מה שפוגע בשוויון ההזדמנויות) או לגייסו מתורמים (מה שאינו מחזק את טוהר המידות). ברשימות מן הסוג הזה "מספר 1" פטור ממתן דין וחשבון לשולחיו לאורך הקדנציה.
ועדיין לא אמרנו מילה על כך שהחסינות של ראש רשות מקומית מפני העברה מתפקידו גדולה מהחסינות המקבילה שהייתה לראש הממשלה בימי הבחירה הישירה. עדיין לא הזכרנו שההצבעה לרשויות המקומיות בשני פתקים מגבירה פיצול סיעתי (לפחות, מפני שחלק מהסיעות אינן מציגות מועמד לראשות הרשות) והזדקקות לקואליציות ולחלוקת שלל בין הרשימות.
ובכל זאת, השיטה נסבלת. גם מפני שהיא תורמת ליציבות השלטון (לאמור, מונעת הדחות של ראשי רשויות בין בחירות לבחירות), וגם מפני שהמפלגות הן לא מה שמספרים לנו. עם בחירות ישירות ובלעדיהן, הסדרים הפנימיים שלהן פגומים, כללי המשחק בתוכן עקומים, הדיונים לגופו של עניין שואפים לאפס (גם בהיקף וגם ברמה), האידיאולוגיות נמוגות זה כבר. בקיצור, הן על הפנים או על הקרשים. אבל לא בגלל השיטה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
