מילים שמצליחות לגעת

אבל אין דבר מציאותי יותר וחף מזיוף כמו ההתרחשות סביב יומנו של רונן פורת.

האיש הזה, שכל אפשרות של הבעה מלבד זו הממוחשבת נשללה ממנו במחלתו, בחר דווקא לדבר ולגעת במילותיו. 'דיבור' – אנחנו לומדים לראשונה באמצעות הרשת – אינו אקט המתמצה בהפעלה הפיזית של שרירים ומיתרי קול. אפשר גם אחרת. פורת ידע זאת לפני רבים אחרים, פשוט מפני שלא היתה לו ברירה.

למילים של פורת יש כוח גדול לגעת היישר בנשמת הזולת. הן קטנות ומדודות, נוקבות ומדויקות. הוא לא מפטפט. הוא לא יכול לפטפט, גם לא דרך המחשב, מפני שהמאמץ הכרוך בהקלדה ומשך הזמן שנדרש לו כדי לחבר משפט, עולה בהרבה על זה של בני אדם בריאים. אבל מתוך האילוץ הנורא הזה צומחות הודעות אישיות קצרות בלשון מעוררת כבוד. פורת אינו מטיף לבריאים ממנו, גם לא מבקש רחמים. הוא תוהה על מה שחשוב באמת. על לא פחות ממשמעות החיים.

גם לפני היות הרשת, יכול היה סיפורו של פורת להתפרסם בעיתון, באופן חד פעמי, כמובן, לא כיומן מתמשך. עיתונים קנאים לשטח הדפוס שהם יכולים למלא בתכנים, בין המודעות. ברשת אין מגבלה כזאת. פורת יוכל לכתוב כל עוד ירצה בכך, ב-ynet לא ייטלו ממנו את הבמה לצורך עניינים דחופים יותר וחשובים יותר.

וכאילו יש חשוב ודחוף מזה: מה שנדמה לאחדים כ'וירטואלי', הוא לא פחות מחיי חברה שלמים. הגולשים מבקרים את רונן וכותבים לו, הוא עונה, וכך נוצר לו דיאלוג, במלוא המורכבות האנושית. האדם עדיין לא המציא מדיום אחר שבו תיתכן התרחשות כזאת: על פני זמן, ללא הגבלת שטח, באנונימיות מוחלטת למי שבוחר להישאר באנונימיות, ללא צנזורה, באופן וולונטרי לחלוטין, בהתגבשות של קהילה אנושית חיה ונושמת סביב מילים.

וירטואלי? לא כשהמילים של רונן נוגעות. לא כשהמקשיבים להן יושבים איש איש בביתו, ליד המחשב, ובין החיוכים שהוא מפזר להם, מזילים מדי פעם דמעה. אם צריך להודות למישהו על המתנות הלא צפויות של חיינו, הרי זה לרונן על המילים, לאוסף בלתי מסוים של פריקים על הטכנולוגיה שאיפשרה את כל זה, ואיפשרה לנו שוב להרחיב את גבולותיה של הרוח האנושית.