נביא הזעם של התיאטרון

עודד תאומי מנהל דיאלוג ארוך שנים עם אלוהי התיאטרון. הוא מנסה לנקות את חצרו האישית ממניירות כדי שיוכל להגיע לבמת ההיכל כשהוא נקי ומזוכך. איש דתי מעולם לא היה, נהפוך הוא, אולם מאז ומתמיד החזיק באמונה שבסופה של עבודת תיאטרון כנה, צפויה לעתים ההתגלות.

בהפקת ענק ישראלית, ראשונה מסוגה, שתעלה בסוף החודש בתיאטרון בית ליסין החדש, מגלם תאומי את דמותו של אליהו הנביא. התפקיד, שדורש ממנו להתקלף מיוהרה ונהנתנות ולהתעטף בסגפנות ואהבה קנאית לאל יחיד, הוא מלחמה פנימית מאתגרת עבורו. לא פחות מכך מאתגרת שפתו המקראית של המחזה, "צור וירושלים", שנכתב בשנת 1931 על ידי מתתיהו שוהם ועובד ליצירה מוזיקאלית-תיאטרלית רחבת היקף על ידי יוסי יזרעאלי, יוספה אבן שושן והמלחין גיל שוחט. בראיון מיוחד מדבר תאומי על האנרגיות האינסופיות, על זילות השפה העברית, ועל התרבות המועלת קורבן לאלוהי הרייטינג.

"בשנים האחרונות אני מאוד סלקטיבי בבחירת תפקידים", אומר תאומי, "אני מרגיש שהזמן נושף לי בעורף, טופח על השכם ומזכיר שלא נשאר עוד הרבה. את מה שנשאר אסור לבזבז על שטויות ואני הרי יודע, שבמקצוע שלי יש כל-כך הרבה מהן – סיפוקים מיידיים, מחיאות כפיים וצחוקים, פרסום, סלבריטאות וכסף".

את הכסף בחר תאומי להשאיר לסוף, מכיוון שלדבריו הכסף, גם אם הוא חשוב, אינו שייך לעשייה התיאטרונית. באופן מפתיע נדמה שגם בתיאטרון בית ליסין ובקרן ברכה, שמימנה את "צור וירושלים", מאמינים שהעשייה התיאטרונית, הזו לפחות, קודמת לשאלות פיננסיות. בכל קנה מידה שהוא הפקה כ"צור וירושלים" בישראל 2003 היא הליכה על חבל דק מאוד עם השקעה כספית עצומה והכנסות שלעולם לא יחזירו את עצמן.

תאומי, שעשה כמאה תפקידים בתיאטרון הישראלי, אחוז התרגשות. "תמיד חיפשתי את התפקיד שיכול להעשיר אותי ולא רק להעניק לי סיפוק מיידי. כשיוסי הציג בפני את המחזה, שעוסק בעצם במפגשים הכי גבוהים שהדרמה יכולה לגעת בהם, בין שליח אלוהים למלכת ההדוניזם, חשבתי לעצמי שרק שקספיר העז להגיע למקומות הללו. סיפור המאבק בין אליהו לאיזבל ואחאב, בין עבודת האלילים לבין המונותיאיזם, הוא על גבול האופרה ולכן אולי החיבור בין המוזיקה של גיל שוחט לבין הטקסט של מתתיהו שוהם כל-כך מרתק ונכון. זו זכות גדולה עבורי להשתתף בפרוייקט שכזה, שהוא בעצם ניסויי, שהרי אנחנו הולכים על קרקע בתולית ואין לנו מושג אם ואיך זה יעבוד".

"אליהו הוא ההפך הגמור ממני. הוא איש כואב, דואב, סגפן נוראי, שרואה את העבר והעתיד ונמצא בשיח וסיג בלתי פוסקים עם אלוהים. אני אינני רוצה להיות במדבר האלוהים שלו. בשבילי האלוהים הוא התיאטרון וכמו בהצגה 'המלביש', גם בחיי, אני נמצא בדיאלוג מתמיד עם אלוהי התיאטרון על כל הזנות שיש במקצוע שלי ועל האהבה הטהורה והצרופה שיש בי אליו. אני מתווכח איתו על האסור והמותר בדרך להתגלות ואני מודה שהמחזה הזה מעורר בי חרדה בשל התהומות הפעורים שבו, שמאיימים לבלוע אותי".

"אין צורך להיות נביא בכדי לומר שעברנו את הקו האדום. עדיף תיאטרון רעב מתיאטרון שנדרש לספק כל הזמן את תיאבונה של המפלצת. אמנות טובה מעולם לא החזיקה את עצמה ותמיד נתמכה על-ידי מלכים ותורמים. יצירותיו של מולייר לא היו נכתבות ללא תמיכתו של לואי ה-14, שקספיר לא היה כותב בלי תמיכת המלכה. עוד ביוון העתיקה מומן התיאטרון על-ידי הממשלה. אנשי התיאטרון היו אמורים להיות מורמים מעם, בעוד שכיום הרייטינג מולך והסיבה לכך היא היחס המבזה לתרבות. תיאטרון יוצר מצריך מאמץ מהצופה ופה, בין היתר בשל המצב הפוליטי והכלכלי, אנשים לא רוצים לחשוב אלא להתבדר.

"אני רוצה תיאטרון שבו הקהל ייבלע לתוך עולמות חדשים, תיאטרון שייגרד, שיצחיק, שיצבוט בלב, שירדוף את הקהל הביתה, שיחדור לתופת ולגן העדן, שיוביל לתובנות ויעורר למחשבה. זה התיאטרון שאני שואף להיות חלק ממנו והתיאטרון הזה זקוק להמון תמיכה. זה התיאטרון שלי והוא הולך ונהיה נדיר בארץ. שקספיר אמר על השחקנים והתיאטרון שהם ראי הזמן וקיצור תולדות ימיו. אם לא יעזרו לנו להתייפות ולא יאפשרו לנו לעטות על עצמנו מסיכות עם כל מיני רבדים, נהפוך למכוערים. זה לא קשור לקו העוני ולשטחים, מעבר להפיכתנו לעולם שלישי, אנחנו הופכים לעולם הולך ונעלם".