גבעת חיים: הקרב על המסלעה

ביום ראשון השבוע הגיע לסיומו מאבק-על, שתחילתו ב"גדר הפרדה" והמשכו במסלעה בקיבוץ גבעת-חיים איחוד. בהשתלשלות האירועים רבת התהפוכות היו מעורבים, מאז שנת 1998: שתי משפחות, מזכירות אחת, עורכי הדין של הצדדים, ובית המשפט שנדרש להכריע לגבי מחלוקת שנפתרת בדרך כלל בתוך הקיבוץ עצמו.

פסק הדין שהוציא שופט בית משפט השלום בנתניה, יחזקאל קינר, מותח ביקורת על התנהלות הצדדים בפרשה. "אני סביר", כותב השופט, "כי תיק זה יכול היה להסתיים במועד מוקדם הרבה יותר ותוך חיסכון באנרגיה ובהוצאות שהוציאו הצדדים". בהמשך פסק הדין מורה השופט למזכירות גבעת חיים איחוד "להורות על סילוק הסלעים אשר הניחה מול חצר ביתה של משפחת אייזנברג".

צו מניעה

הוא אף נותן צו מניעה שאוסר על הנתבע (הקיבוץ) "לבצע כל פעולת גידור ו-או בנייה ו-או הנחת סלעים או כל דבר אחר בשטח אשר גובל בביתם של התובעים". בנוסף לכך, ולאור הסכמת הקיבוץ למתן פסק דין בשלב מוקדם של הדיון, חייב השופט את הקיבוץ לשלם למשפחה הוצאות משפט ושכר עו"ד בסך של 1,500 שקלים.

המחלוקת בין חברי גבעת חיים איחוד תרצה ונח אייזנברג, לבין מזכירות קיבוצם (שיוצגה במשפט על ידי מנהלת הקהילה דאז, נירה פארן, המנהלת כיום את "בית טרזין") נולדה בשנת 1998 – אז פרץ סכסוך שכנים בינם לבין שכניהם, תמר וחגי בר אילן, על רקע הקמת פרגולה בחצר בית האייזברגים. לאחר חילופי מכתבים עם גורמים שונים בקיבוץ, החליטו הצדדים לפנות לבורר מוסכם. למשימה נבחר האדריכל גבי גרזון (מעין צבי).

קיר הפרדה

בחודש אוגוסט 1999 פסק גרזון כי בין החצר האחורית של משפחת אייזנברג לחצר ביתה של משפחת בר אילן יוקם קיר הפרדה בגובה של 2 מטרים, ובגובה נמוך יותר לאורך תוואי הגישה לבית בר אילן. המזכירות לא מיהרה לקבל את פסק הבוררות, בטענה כי במקרה קודם של סכסוך שכנים התעורר הד ציבורי קשה בעקבות הקת קיר הפרדה דומה.

השכנים עמדו על ביצוע החלטת הבורר, ובאפריל 2000 התבקשו תרצה ונח אייזנברג להסיר גדר רשת שבנו ולגזום שיח חוצץ, לצורך הקמת הקיר. עוד חודשיים חלפו, חילוקי דעות נוספים התגלעו בהקשר לפרשנות כתב הבוררות – אך בסופו של דבר, בתום שנה ממועד פסק הבוררות, נבנו קירות ההפרדה בין המשפחות, שהשתתפו חלקית (30 אחוז) במימון.

הטרקטור

בזאת אמור היה להסתיים העניין, אבל בתחילת חודש אוקטובר 2002, שנתיים וחצי לאחר הקמת "גדר ההפרדה", נדהמו בני הזוג אייזנברג לגלות טרקטור כבד מניח סלעים גדולים על המעבר שבין החלק האחורי של ביתם לשטח הציבורי – מקום אשר שימש להם יציאה למקלט סמוך, וחנייה לכלי רכב.

בתשובה לפנייתם אל המזכירה דאז, נירה פארן, היא אישרה כי בכוונת הקיבוץ להתקין "מחסום" בין ביתם לבין השטח הציבורי. אז החליטו תרצה ונח, באמצעות עורך הדין משה בן-עם, לתבוע את הקיבוץ בבית המשפט ולמנוע על ידי פסיקה משפטית את המשך הקמת ה"מחסום".

כתב הגנה

קיבוץ גבעת-חיים איחוד הגיש לבית המשפט, באמצעות עורכי הדין ניר ברוש ומיכל נסיס, כתב הגנה מפורט לפיו הוא מודה בהנחת הסלעים בגב בית התובעים, אבל אין הוא מקבל את העובדות כי הסלעים מונעים גישה למקלט ו-או לחנייה. "השטח ציבורי, מדושא ונטוע", גרס הקיבוץ, "ואין רשות או אפשרות לרכבים להיכנס אליו ולנסוע בו.

במעבר למקלט מגב בית התובעים מגיעים למסלעה בגובה שני מטרים עליו הוא בנוי ולא לכניסה אליו". בנוסף טען הקיבוץ כי המסלעה נועדה למנוע פלישת הכלבים שמוחזקים על ידי התובעים לשטחים ציבוריים – דבר הגורם להטרדות ומפגעים שונים, וכי המשפחה סירבה לעבור לבית חלופי שהוצע לה.

מהות ההפרדה

הנתבעת (מזכירות הקיבוץ) ניסתה להסביר לבית המשפט את מהות ההפרדה בין בית המגורים לשטח הסמוך לו שנמצא בחזקת הקיבוץ, וביקשה למחוק את התביעה. כאמור, קיבל השופט את גירסתה של משפחת אייזנברג בדבר מניעת הגישה למקלט ולחנייה, פסק לטובתה וחייב את הקיבוץ להסיר את הסלעים ולשלם את הוצאות המשפט של המשפחה. השופט לא התייחס לטענת הקיבוץ כי השטח שבו מדובר הוא אזור ציבורי.

תגובת נח אייזנברג: "החלטת השופט שיקפה את המציאות. לאורך זמן אנחנו סובלים מההתנכלות וממעשי איוולת. אני מברך על ההחלטה ומקווים שהסלעים אכן יוזזו מהמעבר". נירה פארן, בתגובה: "היות שנח אייזנברג לא כיבד החלטות שהתקבלו על ידי הבורר, והמשיך לפלוש לשטחים ציבוריים שהוחלט כי לא ייכנס אליהם, החלטנו לתחום את הגבול בינו לבין שטחי הציבור באמצעות מסלעה משולבת בנוי.

המשפחה בחרה לפנות לבית המשפט ולא לממסד הקיבוצי על מנת לפתור את העניין. בית המשפט הגיש צו עיכוב ואנחנו החלטנו להפסיק את העבודה על המסלעה, עוד לפני מתן פסק הדין. אם נח אייזנברג ימשיך שלא לכבד הסכמים – נמצא דרכים אחרות לתגובה".