מפגשים עם השטן

כך, בהחלט יתכן שהיינו מסתדרים טוב יותר עם אנשי החוות והקאובואים של וויאומינג ומונטנה מאשר עם שכנינו הפלשתינים.

הנוף המופלא באיזור הפארקים משאיר את המתבוננים בו פעורי פה לנוכח עוצמתם של כוחות הטבע, שחצבו ועיצבו אותו במשך מיליוני שנים. שטח הפארקים הענק משתרע משיפולי הרי הרוקיס במזרח ועד מדינת קליפורניה במערב, ומחבל בריטיש קולומביה בקנדה בצפון ועד למדבר נוודה ולאס וגאס בדרום. ריכוז כזה של פארקים לאומיים, שכל אחד מהם היה יכול להספיק למדינה שלמה, אין בשום מקום אחר בתבל.

אחרי שנדדתי קצת בעקבות משלחתם ההיסטורית של לואיס וקלארק והתפעלתי מפסלי הנשיאים בהר ראשמור, המשכתי על כביש I-90 לעבר תופעת טבע מופלאה אחרת, שנמצאת כ- 30 קילומטרים מהצומת של העיירה סאנדאנס (Sundance) וכביש האינטרסטייט מס' 90. במקום המכונה "מגדל השטן" מתנשאים להם פתאום 400 מטרים תלולים של סלע מעל לישימון. האינדיאנים, בני שבט הסו, נוהגים לפקוד את המקום מדי שנה בסמוך לחג ההודיה ולחגוג בריקודים במשך ארבעה ימים רצופים. לפי אמונתם, ריקודים אלה מגנים על בני השבט מפני מחלות ואף מסוגלים לרפא אותם במקרים מסוימים.

ללא נקודות אחיזה

סטיבן שפילברג הפך את ההר המסתורי לכוכב בסרט "מפגשים מהסוג השלישי". בסרט, בקרבת הר "מגדל השטן", נפגשו לראשונה בני תמותה עם החוצנים, מה שהפך אותו ליעד מבוקש אצל שוחרי מיסטיקה נוסח הוליווד.

אגדה אינדיאנית עתיקה מספרת על שתי ילדות שטיפסו על סלע גדול בניסיון להימלט מדוב ענק ואכזרי שרדף אחריהן. הילדות הנפחדות התפללו לאל הסלע שיציל אותן מהישג ציפורניו החדות של הדוב. הסלע נעתר לבקשתן וצמח במהירות לכיוון הרקיע. וככל שהדוב ניסה לטפס עליו, הוא הזדקף יותר עד שהגיע לגובהו העצום הנוכחי. הסלע שנותר שם יכול להעיד על השריטות העמוקות שהותיר אותו דוב אימתני בנסיונותיו לטפס על ההר בעקבות הילדות הנפחדות.

ההסבר הגיאולוגי, כמובן, מורכב הרבה יותר, לפיו לפני כ- 60 מיליון שנים, ניסה להתפרץ מפנים כדור הארץ חומר נוזלי רותח דרך סדק בקליפת הכדור. ברגע שנוצר מגע בין החומר לאטמוספירה הקרירה יחסית שעל השטח, הוא החל להתקרש לגוף סלעי מוצק. כוחות הארוזיה, הרוח והגשם פעלו במקום במשך מיליוני שנים, חשפו אותו בהדרגה כגוש סלעי זקוף ענקי הניבט בגאווה מעל המישור שסביבו. במשך שנים חשבו מדענים שהסלע אדיר המימדים הוא שריד לחומר שנמצא בלועו של הר געש קדום, אך ההסבר האחר מקובל יותר.

הראשון שהעניק לסלע את השם "מגדל השטן" היה קולונל אמריקני בשם דודג', שעמד בראש משלחת צבאית שסיירה באיזור ב- 1875 בתקווה לאתר זהב בהרי ה"בלק הילס". כבר בתחילת המאה העשרים ניסו לטפס על הצוק שני הרפתקנים, וויליאם רוג'רס וויליארד ריפלי, בעזרת סולמות מעץ, לקול צהלות של כאלף צופים שהיו עדים למאמץ. בהמשך, היתה אשתו של רוג'רס האישה הראשונה שהגיעה לפסגה, שהפכה עם השנים יעד לנסיונות טיפוס של אלפי אנשים בגלל תלילות המדרון והסלע החשוף שנראה כאילו אין בו נקודות אחיזה.

בסביבות מגדל השטן קיימים כמה שבילי טיול רגליים, הפופולרי שביניהם הוא זה המקיף את כל ההר, בינות לעצים הגבוהים הצומחים למרגלותיו. מהשביל ניבט כל פעם מראה אחר של הר הסלע המדהים. מדי פעם ניתן גם להבחין בדמויות על הקיר הסלעי, משוגעים מקומיים המנסים את מזלם בטיפוס על הקירות החשופים של מגדל השטן.

אגב, הנשיא תיאודור רוזוולט הכריז כבר ב- 1906 על מגדל השטן כמונומנט הלאומי הראשון תחת החוק הפדרלי שנועד להגן על שמורות הטבע האמריקניות.

מזכרת מהתקופה הפרועה

כביש 24 מחבר את הנוסעים באזור אל כביש 14, שיוביל אתכם בחזרה אל כביש הראשי 90, שמנחה אותי במסעי לכיוון מערב. בדרך אפשר לעצור גם בפארק Kehole שנמצא סביב האגם המלאכותי שנוצר בעקבות בניית סכר במקום.

הדרך המתפתלת עוברת בהמשכה ליד העיירה באפאלו, אחת העיירות הנחמדות, שרוח המערב הפרוע עדיין מנשבת בה בכל פינה. החנויות במיין סטריט של העיירה נראות כאילו עוצבו במיוחד עבור הקאובויים, עובדי החוות שבסביבה. במוזיאון שממוקם ברח' פורט, תוכלו להתבונן במוצגים רבים ובמסמכים מהתקופה הפרועה ששררה באיזור בשלהי המאה ה- 19, עידן המלחמות באינדיאנים והבהלה לזהב.

כדי להתרשם עוד יותר מאותה תקופה מומלץ לבקר במצודת פיל קירניש (Phil Kirnish) הנמצאת כ- 29 ק"מ מצפון לעיירה, סמוך לכביש I-90. לוחמי המצודה זו ניהלו קרבות עקובים מדם עם לוחמים אינדיאנים משבטי האפאצי, הסו והשאיין. במצודה, שנכבשה לבסוף ב- 1868 בידי האינדיאנים, נמצא היום מוזיאון המתעד את הקרבות והתקופה שהונצחה במאות סרטים וספרים.

בין השאר מונצחת בו התבוסה האמריקנית הניצחת הראשונה, כאשר כאלף אינדיאנים בני שבט הסו השמידו ב- 1866 פלוגה שלמה בת 60 חיילים אמריקאים בפיקודו של קצין שחצן בשם וויליאם פטרמן, שזלזל ביכולתם הצבאית של האינדיאנים, ממש כמו הגנרל קאסטר

מאוחר יותר, בקרב בליטל ביג הורן.

משם המשכתי על כביש 14 שיוצא מכביש I-90 לעבר כביש A, החוצה במאמץ מרשים את הרי ביגהורן שגובהם מגיע ל- 3,000 מטרים. מדובר באחת הדרכים היקרות ביותר שנסללו בארה"ב. זו דרך פתלתלה בעלת נופים מדהימים הנשקפים מפסגות הרי ביג הורן לעמק הנהר. היא נסללה במאמצים מרובים בשנות השפל הכלכלי, כשממשלת ארה"ב, בהנהגתו של הנשיא רוזוולט, יזמה עבודות ציבור קולוסאליות כמו בניית סכרים ודרכים כדי ליצור מקומות תעסוקה למיליוני המובטלים.

הסכר שנבנה על נהר ביג הורן, במסגרת אותו מאמץ פיתוחי מרשים, יצר אגם שאורכו למעלה ממאה קילומטרים. הכביש המטפס על ההרים יורד בהמשך לכיוון העיירה המורמונית לוול (Lovell). זהירות, מדובר בכביש מפותל ביותר ונדרשת תשומת לב רבה בעת הנהיגה. הכביש נסלל בעקבות שביל של ציידים אינדיאנים וציידי פרוות שחיפשו דרך לחצות את ההרים המתנשאים של ביג הורן.

בדרך תעברו ליד חווה לגידול סוסי מוסטנג פראיים שכמעט נכחדו מערבות צפון אמריקה. אטרקציה מרשימה יותר באזור היא ה"מעגל הרפואי" האינדיאני. זהו מתחם של גלי אבנים המסודרים בקוטר של כעשרים מטרים, ומחוברים בשורות של אבנים קטנות יותר, המזכירות חישוקים של אופניים, עם המעגל שבמרכז. בדיקות ארכיאולוגיות מצאו שמדובר באתר פולחני בן כ- 800 שנה, שלעיצובו מייחסים האינדיאנים המקומיים כוחות רפואיים נסתרים.

אגדות מקומיות מספרות על אינדיאני ענק יפה תואר שנכווה קשה בפניו והסתתר מרוב בושה בהרים עד שפגש באינדיאנית צעירה ואמה שהלכו לאיבוד. הסיפור הסתיים באהבה ובנישואין, וכאות הוקרה לשבט שקיבל אותו תחת חסותו, בנה אותו אינדיאני מצולק את המעגל הרפואי בעל הכוחות המסתוריים. גירסה אחרת טוענת שמדובר במצפה אסטרונומי. האתר שווה ביקור בכל מקרה.