"שתיתי מי שלגים, דיברתי עם חיות"

לשלוח אוכל מראש

תכנון מסלול מורכב כזה אינו עניין של מה בכך. אמריקאים שהלכו על השביל התחילו לתכנן את הצעידה שנה או יותר לפני היציאה לדרך. באינטרנט מצאתי אתר שאיפשר לי להתכתב עם מטיילים שכבר השלימו את השביל בעבר והיו מוכנים לחלוק מידע. בין היתר הבנתי מכמה מהם שכדאי לשלוח מראש מנות אוכל לכל מיני מקומות בדרך, כי בחלקים לא קטנים על השביל אין חנויות מכולת.

אנחנו הישראלים תמיד חכמים יותר ויודעים הכל, אז אחרי כמה ימים של גלישה באינטרנט נמאס לי מתכנונים מפורטים והחלטתי שזהו זה, אני יוצא. ועם הבעיות שיצוצו בדרך נתמודד כבר איכשהו.

נותרה סוגיית השותף להליכה. מהר מאוד אפסה התקווה לאתר קולגה מקומי, לאחר שהפרטנר שלי לשביל ישראל לא הצליח לשכנע את הקונסוליה האמריקנית שהוא לא מתכוון לפוצץ שם איזה בניין. יום אחד קיבלתי מייל מאדם בשם ג'ו-בוב מטקסס, שהתכוון ללכת על השביל בניו מקסיקו במהלך אפריל, ובערך באותו זמן נודע לי על זוג חיפאים שרוצים ללכת עליו מגבול קולורדו עד קנדה. זה סידר אותי לכאורה, אבל לשביל, כפי שתבינו תיכף, היו תוכניות אחרות בשבילי.

יוצאים לדרך עם פרפרים בבטן

למרות הפצרות חוזרות של ההורים לעכב את היציאה כי אני לא מאורגן מספיק, למרות ים של פרפרים בבטן, עליתי על מטוס לדאלאס ב-1 באפריל השנה ואחרי לילה בעיירה הנחמדה צ'ליקוט'י, בה מתגורר ג'ו-בוב, ועוד כמה שעות נסיעה - התייצבנו ב-3 בחודש על גבול מקסיקו-ארצות הברית, שישה ק"מ דרומית לעיירה קולומבוס שבמדינת ניו מקסיקו. והשביל איפה??!

לכל אורך מדינת ניו מקסיקו, על פני 1,040 ק"מ של שביל, נתקלתי אולי בעשרה שלטים המעידים על ה-CDT ומורים לי לאיזה כיוון לפנות. הנופים כאן לא דומים לשום מקום בארץ שאני מכיר: צוקים חדים ומשוננים שמתרוממים לגבהים של עד 3,000 מטר, כשלכל שכבת סלע גוון משלה; קקטוסים ענקיים עם תפרחות אדומות-מרהיבות; נחל ארוך שהשביל חוצה אותו 164 פעמים! (ואני חשבתי שאת נחל דישון חציתי הרבה פעמים); יער ששטחו ככל גוש דן, אם לא יותר.

ג'ו-בוב, בן 53, שהיה לי כאח ואב, נאלץ להיפרד ממני אחרי 150 ק"מ משותפים, בשל נסיבות משפחתיות שאילצו אותו לשוב הביתה. נפרדתי ממנו ונותרתי לבד. התנחמתי בעובדה שבקולורדו אפגוש את עודד ואורנית מחיפה.

ככל שמתקדמים צפונה לעבר מדינת קולורדו, ההרים גבוהים יותר. בכל נקיק קטן זורמים מים שלא מזמן עוד היו חלק מהשלגים שמעטרים את פסגות ההרים. האמת היא שאל גבול קולורדו הגעתי מוקדם מדי ועומק השלג שנערם על השביל הפך את הצעידה לבלתי אפשרית. החיפאים העדיפו לחכות להפשרתו ואני שיניתי תוכניות ושמתי את פעמיי אל המדבר שבמדינת וויומינג. אל קולורדו אחזור שוב, לצורך השלמת המסלול לקראת סוף הקיץ, אחרי שהשלג יימס.

לא המצאתי את הגלגל עם הדילוג הזה, זה מאוד מקובל על השבילים הארוכים האלה. השנה ניסו שישה אנשים, כולל אני עצמי, לצעוד על השביל לכל אורכו לכיוון צפון, וכולם נתקלו בכמויות השלג האדירות שחסמו את הדרך. חלק מהצועדים נאבק בהן עד סוף יולי וחלק אחר דילג על קולורדו וחזר אליה בהמשך, אחרי שהשלים את המסע בחלק הצפוני של השביל.

שום זכר לציוויליזציה

לעיירה רולינס בדרום וויומינג אני מגיע עם יותר פרפרים בבטן מאשר כשנחתי לראשונה בארצות הברית.

אחרי צעידה של יותר מחודש בניו מקסיקו אני חושש שהדגל הלבן שהנפתי מול השלג המתעצם על גבול קולורדו יכשיל אותי גם כאן. הזמן הולך ואוזל, החורף מתקרב, והמשמעות ברורה: לא ניתן יהיה להמשיך לצעוד בתנאים שישררו על השביל בעוד חודשים ספורים.

הפעם השלג נכנע לי ואני כבר חוצה את ה-Great Divide Basin, תופעה גיאולוגית מעניינת שמפצלת את קו פרשת המים לשני רכסים, כך שהמים שנקלעים ביניהם פשוט לא זורמים לשום מקום - לא לאוקיינוס האטלנטי ולא לאוקיינוס השקט.

חלקו השני, הצפוני יותר של השביל בוויומינג, עובר על גבי רכס הרים בשמורה הענקית  Wind River  Range. השביל בשמורה משתרך על פני יותר מ-250 ק"מ, ללא זכר לציוויליזציה. סחבתי אוכל לעשרה ימים ובתיק לא היה מקום לזבוב. מה שכן, בשלב הזה פגשתי את תום וביל, שני אמריקאים בני 64 ו-52 שהתפטרו מהעבודה כדי להתחבר לעצמם ולטבע. הם יצעדו איתי עד גבול קנדה.

צפונה משם נכנסים לפארק הלאומי המוכר ילוסטון, אותו מאפיינים גבעות רחבות, יערות מוריקים, מעיינות חמים שמדיפים ריח גופרית, אגמים שנמתחים עד למעבר לאופק. קשיים? ועוד איך.

למשל, הליכה של שלושה ימים בתוך שלג המכסה לחלוטין את השביל או נהרות שוצפים שצריך לחצות על מנת להמשיך בדרך. ובכל זאת, את מדינת וויומינג חציתי מאוד מהר - 900 ק"מ בשלושה וחצי שבועות!

גן עדן ב-20 דולר

חצי יום הליכה מאתר התיירות המוכר Old Faithful Geyser, נמצא הגבול בין וויומינג לאיידהו, ומיד אחר כך, מרחק פעוט של 30 ק"מ, חוצים את הגבול למדינת מונטנה. השביל במונטנה יוצר צורת C ענקית ורבים מהמטיילים מתעצלים ללכת את כל המרחק וחותכים צפונה לכיוון הקצה הצפוני של חצי העיגול, על דרכי עפר ביערות עד ודרך הרים מושלגים. גם אנחנו חתכנו, ואחרי שבוע של הליכה בארץ השמים הגדולים, כפי שמכונה מונטנה, שוב חברנו לשביל. תיכף נגיע לאזור הפראי השני בגודלו על השביל, אחרי השמורה האינסופית בוויומינג.

לשטח הזה קוראים Bob Marshal Wilderness, או בסלנג המקומי - The bob. הוא נחשב לאזור עם ריכוז דובי הגריזלי הגבוה ביותר ב-48 המדינות התחתונות של ארצות הברית. מלבד דובים יש כאן יערות לצד אגמים שמקבלים את מימיהם הכחולים-צלולים מקרחונים שנמסים לתוכם.

הסוכרייה של השביל היא Glacier National Park, אליו מגיעים ישר אחרי שחוצים את ה-Bob. אם יש גן עדן על כוכב הלכת הזה, קוראים לו גליישיר, והשהייה עליו עולה רק 20 דולר ללילה, באתר מחנאות. חבל להאריך בתיאורים על מפלי הענק ועל אגמי הקרחונים בפארק, מלים הם לא תחליף לעיניים במקום הזה.

לגבול הקנדי הגעתי אחרי שלושה חודשי הליכה ועוד חמישה ימים בגן עדן. הסוף? אפילו לא קרוב. לפני עוד החלק הקשה ביותר במסע - קולורדו שעליה דילגתי. ועוד לבד, כי בוב וביל כבר לא איתי.

ארץ האלוהים

20 ביולי. שלושה חודשים של הליכה עד כה ויומיים של נסיעה בטרמפים דרומה, עם אנשים שמתקשים להאמין לסיפורים שלי. אני בדרך חזרה לרולינס, וויומינג, משם אלך דרומה במשך כחודש עד לנקודה בה ניצח אותי השלג ההוא.

קולורדו היא ארץ האלוהים. המקומיים קוראים לה כך בגלל ההרים הענקיים שלה, המתנשאים לגובה 4,300 מטר. בארץ הזאת הלכתי על חוד הסכין של קו פרשת המים ובנופים עוצרי נשימה לאורך 1,200 ק"מ של בדידות. העפלתי, ירדתי, טיפסתי, גלשתי, עד שהגעתי, בצהרי יום ההליכה האחרון של החודש הרביעי למסע הארוך, לגבול מדינת ניו מקסיקו.

כשעשיתי את דרכי במורד ההר וניסיתי לעכל שבעוד מספר דקות מסע של כ-5,000 ק"מ עומד להגיע לסיומו, לא הצלחתי להבין את המשמעות.

ידעתי שאני אדם שונה עכשיו, לא אותו אחד שהניח את רגלו על השביל בפעם הראשונה לפני חמישה חודשים עם המון חששות. ידעתי שעכשיו אני שליו יותר, חכם יותר, בוגר קורס של החיים ששום פרופסור לא יוכל ללמד אותי.

הצטערתי כי הגעגוע לשביל מתחיל כבר כאן, ברגע שאתה קולט שזה הסוף. קוראים לזה התמכרות.

געגועים לשביל ישראל

כ-2,200 ק"מ מתוך המסע פסעתי ללא נפש חיה לצדי. זה אומר לחוות קשת של תחושות שונות, בהן עצב, בדידות, לפעמים חרדה קיומית, לצד שמחה מתפרצת וסיפוק עצום. על השעמום מתגברים די מהר, כשבעלי החיים בדרך והנופים המשתנים מארחים לך חברה. איתם דיברתי, את עצותיהם הנבונות ביקשתי ואליהם התכנסתי ברגעי משבר.

בנסיבות אלו, מפגש עם בן אדם על השביל המבודד הופך לחוויה מרגשת. השתיקות הארוכות מתחלפות פתאום בשיחה קולחת שבאה למלא את מה שחיסרנו עד כה. כדי למתן את צער הפרידה שרתי בגעגועים שירי דרך ישראליים של אהוד בנאי, משינה, נטאשה וכל מה שעלה לי בראש.

ב-Great Divide Basin של וויומינג חשבתי בפעם הראשונה על לעזוב הכל ולחזור הביתה. אני הולך לי לבד כבר יותר מארבעה ימים, כלב לא עובר כאן, וכל מה שאני רואה זה מרחבים אינסופיים של גבעות נמוכות מלאות בעשב מעצבן ששורט את הרגליים ודרך עפר אחת, מסומנת אומנם, אבל סופה לא נגלה לעין.

התמלאתי בגעגועים לשביל ישראל, לכל האנשים שרואים עליו, לשותף שלי שלא הצליח להשיג אשרה, לחברים, למשפחה כמובן. באיזו עיירה שכוחת אל מצאתי ספר ישן ומרופט על מלחמת העולם השנייה, וכך, בימים שאחרי, ציפיתי לרגע השקיעה, כדי שאוכל לתקוע יתד ולקרוא בספר. הוא עזר לי להתגבר על המשבר הראשון.

הפעם השנייה שרציתי לעזוב היתה דווקא באמצע הדרך, כשהייתי כבר עם ביל ותום, אחרי שלושה ימי הליכה בשלג. הנופים שאליהם נחשפתי היו מעבר לכל מה שאי פעם דמיינתי וכשהתחלנו לרדת מההרים לעבר היערות החוסמים את שדה הראייה הייתי בטוח שראיתי כבר הכל. בנוסף לכך, הנעליים שלי התפרקו לגמרי וקפאו. חשבתי לעזוב הכל ולעלות על הרכב הראשון שאראה, בדרך הביתה.

לאכול טוב ולישון במיטה רכה

האנשים שמגישים עזרה להולך על השביל מכונים מלאכי שביל. תאמינו לי, אחרי שבוע של קרקרים וחמאת בוטנים מהתרמיל, כשפתאום איש זר לחלוטין מציע לך לבוא ולאכול בבית שלו ארוחת ערב חמה וטריה, ולאחר מכן לכבס את הבגדים שלך ולישון במיטה רכה - הוא באמת מצטייר כמלאך.

כך היה במונטנה, ביום חם במיוחד, על קטע מהשביל שעובר בסמוך לכביש מהיר. עוצרת מכונית לידינו, והזוג שבפנים אומר שהמגן-דוד שמתנוסס על התיק שלי משך את תשומת לבם. הם מציעים לנו לאכול איתם ארוחת ערב. את סעודת המלכים בביתם של אייזיק וננסי מוויט-הול לא אשכח לעולם.

בניו מקסיקו אני צולע יום אחד על דרך עפר באמצע השממה, כשמדי פעם אני עובר ליד איזה בית שנראה הרוס או נטוש. המים בשקית השתייה שלי כמעט אוזלים, ופתאום אני מבחין באיש זקן עובד על טרקטור. כשנודע לו שאני מישראל, הוא ישר אומר: אתה חייב להישאר לארוחת ערב!

רון, זה שמו, הוא חבר של בעלי הבית ממול, שיחזרו בעוד שעה קלה. הוא היה בארץ כמה פעמים בעבר ושתי בנותיו נשואות לישראלים ומתגוררות בחיפה. ואז ג'ון ואשתו נכנסים הביתה, לבושים חולצות טי עם כתובות בעברית של ישיבה בירושלים. לפני יותר מ-15 שנה הם אפילו עבדו בחפירות ארכיאולוגיות באתר גמלא.

הרגשתי בבית, אכלתי לשובע, ישנתי חזק ואחרי ארוחת בוקר טובה המשכתי בדרכי. לא מעט מפגשים מרגשים נקרו לי לאורך השביל ואני עדיין בקשר עם המלאכים האלה.

מפגשים מרתקים ושותפות

מרתקת לא פחות מהמפגשים האנושיים על השביל היתה תחושת השותפות עם בעלי החיים שזהו ביתם.

ראיתי צבאים מקפצים בין העצים, איילים משאירים עקבות על השבילים הבוציים ומשמיעים בלילות ירח מלא קולות חיזור, סנאים החומדים את האוכל שלי ומחכים לרגע הנכון לגנוב חלק ממנו, זאבי ערבות משחרים לטרף, עזי הרים צחורות ושלוות שרק במזל ניתן להבחין בהן מעל מצע השלג עליו הן נחות, באפלו ענקיים ועצלים, ציפורים דורסות.

בוקר אחד ראיתי אימא גריזלי וגור בגודל בובת צעצוע, שהפך אבנים במין משחק שכזה. הוא השתעשע עשרה מטר ממני. זה נורא מבלבל, יש חשק לשלוח יד ולחבוק אותו, אבל צריך להיזהר. אמא גריזלי עומדת מהצד ומסתכלת כל הזמן. צעד לא נכון שלי, ואפשר להגיד עלי קדיש.

בבוקר אחד השעון המעורר שלי היה Moose, החיה הגדולה ביותר ממשפחת הצבאים. גודלו היה כגודל סוס בוגר והקרניים שנשא בגאווה על ראשו היו רחבות, עדיין עטויות קטיפה, המעידה על כך שהקרבות בין הזכרים טרם החלו. הוא בא לאכול עשב ירוק וטרי מהאחו בו מצאתי לי מקום לישון, וכשהבחין בתזוזה מכיוון האוהל שלי, ברח מהמקום.

סערה קרובה מדי

בקולורדו, רוב השביל גבוה מקו העצים - המקום ממנו עצים לא גדלים עוד מכיוון שהשורשים שלהם לא עמוקים דיים או שהם לא מסוגלים לעמוד בפני הרוחות העזות שפוקדות את מדרונות ההרים החשופים. חוץ מהנוף המרהיב והמהפנט הנראה ממקומות כאלה, יש תחושה שניתן לגעת בשמיים, והם יכולים לגעת בך בחזרה.

בכל יום בשעות אחר הצהרים נאספים ענני סערה מעל לראשך ומאיימים בקולות רעמים חזקים שמזכירים פגז 15 מ"מ שנורה ישר מעליך (טוב, הייתי קצין בתותחנים). אם עוברות שלוש שניות מרגע ההבזק עד להישמע קול הנפץ, סימן שהברק נמצא קילומטר אחד בלבד ממך, וכדאי לרדת מהר אל מתחת לקו העצים, שם אתה לא חשוף לפגיעה ואינך משמש כמוליך אל הנקודה הקרובה ביותר אל האדמה - שם יפגע הברק הבא.

יום אחד הלכתי על פסגות ההרים של שמורת Weminuche בדרום קולורדו ומעלי כבר ראיתי את הסערה. לא חישבתי נכון את הזמן שייקח לה להגיע אלי ובמקום להקים מחנה במקום בטוח ולהמשיך למחרת, המשכתי ללכת. כעבור דקות ספורות מצאתי את עצמי נס, כל עוד רוחי בי, במעלה הר שגובהו 3,700 מטר , מפני סערת ברקים שפגעו קרוב מדי אלי. כמה קרוב אני לא יודע, כי פחדתי לעצור ולהסתובב.

תודה שזכיתי לראות מה שראיתי היום

איך עובר יום טיפוסי על השביל? יקיצה מוקדמת, משהו כמו חמש וחצי, אריזה חטופה וישר לדרך. אם מתעכבים יותר מדי, הקור העז מצמית, בעוד שההליכה מחממת ואחרי שעתיים בערך אפשר לעצור לארוחת בוקר: לחם עם חמאת בוטנים, קרקרים וחטיף שוקולד עתיר פחמימות.

בצהריים אותו תפריט, רק הנוף משתנה. אין זמן לסייסטה, חייבים להמשיך. בשעות הצהריים המאוחרות עוצרים למנוחה קלה וחטיף, ולאחר עוד פרק של צעידה קלה מגיעה שעת ארוחת הערב העשירה יחסית, הרבה לפני שקיעת השמש. אחרי הארוחה תמיד ממשיכים לצעוד, אף פעם לא ישנים באותו מקום בו מבשלים. למה? כדי לא למשוך דובים, דביבונים או סנאים אל זירת המזון.

הערב תיכף יורד. זה הזמן לאתר מקלט לילה. נועצים יתד, קוראים עוד פרק בספר ועוצמים עיניים, לא לפני מבט מלא געגועים לעבר השקיעה וזכרונות מתוקים ממיטה רכה, סדינים, כביסה נקיה, מקלחת וארוחה חמה.

לפני שנרדמים, תפילה קטנה עוברת בראש: תודה שזכיתי לראות מה שראיתי ביום שחלף, ובבקשה לעבור גם את הלילה הזה בשקט ולהתעורר מחר עם כוחות מחודשים ליום חדש על השביל. ביום שכזה, אם מזג האוויר מאפשר והשביל מסומן בבהירות, ניתן לגמוא מרחק של 50 ק"מ.

עוד גורם שצריך תמיד להתחשב בו הוא כמות האוכל שעל הגב. לפני כל פעם שיוצאים מעיירה צריך לקנות אוכל שיספיק בדיוק למספר הימים שיחלפו עד ההגעה לכביש ממנו אפשר יהיה לתפוס טרמפ לעיירה הבאה. זה יכול להסתכם בין אוכל ליומיים עד לעשרה ימים.

מים זה לא סיפור. על רובו הגדול של השביל יכולתי לשתות מי שלגים שזורמים בערוצי הנחלים.