המצוק של הקדוש סידנא עלי

את צורתו הסופית של מבנה הכיפות והצריח מוקפי החומה בראש המצוק מעל חוף ימה של הרצליה, עיצבו רק בשנת 1926, אך כבר מוסרי העיתים של ימי הביניים הכירו היטב את המקום ככזה שקבורות בו עצמות קדושות. מכתובת עתיקה הקבועה כאן בקיר משתמע שהבר מינן, שנפח את נשמתו למעלה מ-400 שנה אחרי מוחמד, היה נכבד כל כך שבוודאי מזומן לו מקום של כבוד בחברת כל הצדיקים בעולם הבא.

בעודו מהלך בעולם הזה התהדר בקשרי דם ישירים עם ראשי האיסלם הראשונים וגם היה תלמיד חכם, עוקר הרים וטוחנם זה בזה ומבין בעליונים כבתחתונים וגו'. לבד מזה היה גם גנרל שמסר נפשו במלחמה נגד פראי אדם טורקיים, שבפלישותיהם לארץ בישרו את הסופה הגדולה שהתנפלה על חופינו בדמות הרשעים הצלבנים מאירופה.

לפני נוף ים היה כאן כפרון ערבי דל בקתות וסוכות, ושמו ארסוף. המבנה הגדול עמד בראשו, ואליו היו מגיעים מדי קיץ מאות ואלפי פלחים ובדואים מרחבי הארץ, חוגגים ורועשים, נוגנים ומרקדים עם דובים וקופים, עם צוענים, הוברים ומגידי עתידות. הם היו מתקבצים לחגיגת הקיץ המסורתית של עונת האבטיחים, יושבים כאן וגוררים את אבטיחיהם אל הבוציות ששייטו לעבר נמלי המזרח התיכון, להשביע תאוות לבם של שועי ביירות וטריפולי באבטיחי פלשתין.

על כל ההמון המפעה ומנהם סביב החומות היה משקיף בדממת מתים צוננת אותו עלי, שכונה בתואר הכבוד 'סידנא', כלומר 'אדוננו'. את מקום קבורתו כאן יש כמובן לזקוף לזכות השיטה המוסלמית לחסום נמלים וחופי עגינה אפשריים מפני פלישות צלבניות באמצעות הקמת קברי צדיקים ענקיים במקומות המועדים האלה, ולקבוע עתים לימי זכרון ועצרת דווקא לפי עונת השיט מאירופה לארץ, כלומר בקיץ.

אלא שאת ערמומיות השליטים מהמאה ה-13 אי אפשר היה להנחיל להמוני הנבערים, מה גם שסכנתם של הצלבנים נעלמה כלא היתה זה דורות רבים. מסורת ההתקהלויות צידקו עצמן ביום הזכרון הדתי, והפרקטיקה של הצידוק היתה שוק האבטיחים הגדול.

והקדוש? הוא, כיאות לשוכן מרומים, דומה היה שרב כוחו בהבדלה הפלאית בין צדיק והגון לנוכל ורמאי רע לב. סיפורים שסיפרו ממציאיהם היהודיים לפני כדור, כאילו מעשי 'נסים' ואחיזות עיניים שונות היו שיטת המשפט הנקוטה כאן, עד שכלתה רגל מאמינים מן המקום אחרי המפלה הפלשתינית ב-1948, מוזילים את כבוד המקום ומכתתים אותו אל עפר הטיפשות, ולפיכך לא נכביר כאן מילים.

בשנים האחרונות חוזרים המאמינים ומטפחים את המקום. שוב לא נערכים כאן כינוסי הפגנת כוח נגד הצלבנים, תחתם מגיעים אלה שהתפילה אל הצדיק היא דרכם לקוות, להבריא, לקונן ולבקש.

קרבות ועינוגים

כמה מאות מטרים צפונה מכאן, על אותה שפת מצוק גבוה של כורכר, מתנוססים שרידיה של עיר המבצר הצלבנית ארסור, שארכיאולוגים חפרוה, חשפו אותה לפני זמן לא רב והכשירוה להיות לבו המטופח (והמאוד מרשים) של הגן הלאומי אפולוניה. מה שנותר כאן השאירו אחריהם הצלבנים בסוף המאה ה-13, כאשר נסו על נפשם מפני צבאות המוסלמים. לפני מנוסתם ישבו בין החומות הגדולות וצפו על נמלם שאוניות אירופיות התנודדו על גלי מעגניו, שלא יבואו עליהם חלילה שודדי ים וחמסנים ויטלו את רכושם.

ארסור, עיר מסחר ומבצר של משפחת הצלבנים ד'איבלין, היתה מצוידת לא רק במבצר אלא מן הסתם גם בכל המוסדות החיוניים לעניין נפשם וגופם של מלחים וסוחרי ים תשושים ורעבים לממתקים, ליין ולנשים.

אלא שלא הצלבנים הם שיסדו את עיר המבצר, עוד קודם לבואם היתה כאן עיר, שהגויים קראוה אפולוניה, על שמו של אל האור והאמנויות היווני - אפולון. היוונים עצמם, בבואם לשבת על חופי הים כאן, מצאו את ארשף הקדומה, ולא בכדי קראוה אפולוניה, שעל כן ארשף היתה מן הסתם עירו של רשף, הוא אל האור הלוחם במשפחת אלי כנען.

כצלבנים, כביזנטים וכיוונים, כך גם הכנענים קודמיהם, רכלו בין החומות, שייטו מהן ואליהן מול חופיו הקסומים של הים התיכון, גידלו אבטיחים בשדות עורפם היבשתי בשרון והפיקו מחלזונות הארגמון את צבע הארגמן, יקר הערך והמקודש שבצבעי העולם העתיק.

אלה רק על קצה המזלג תולדות החורבה הזאת, שידעה קרבות ועצב, משתאות, עינוגים ושמחות שיכורים, ספינות משא בנמל ושיירות גמלים בשערים, ואחריתה - שממה של אחרי חורבן.

איך מגיעים

באמצע הארץ. מאחורי נוף ים המורכבת מצבר מרשים של וילות (של נובורישים ואף של רישים) שלא היו מביישות שום שכונת פאר של שועי העולם. אלה מתרפקות על גיבוב לא פחות מרשים של מגורי נעוות המרירות, של מה שהיתה פעם מעברת נוף ים. בדרך לסידנא עלי אי אפשר לטעות, כי מסגדו בולט כתמרור, ואילו הדרך לאפולוניה (הכניסה בתשלום) משולטת כבר מכביש מס' 2.