רוצח דרק רוט: "אני קם עם הרצח ואמות עם הרצח"

"כל בוקר אני מתעורר עם הרגע הזה של הרצח, ואני אמות עם הרגע הזה של הרצח. מהכלא אצא במוקדם או במאוחר, בעוד כמה שנים, אבל מהכלא הנפשי שלי לא אצא לעולם".

כך אומר משה בן איבגי (24), רוצחו של נהג המונית דרק רוט. בשיחה ל"ידיעות אחרונות" הוא שובר שתיקה של עשר שנים. הוא מספר על עצמו, על הרגשתו בזמן הרצח ועל ההרגשה לאחר מכן. והוא מבקש שהחברה לא תראה בו מפלצת.

בן איבגי היה בן 14 כאשר ירה יחד עם חברו הקרוב, ארבל אלוני, בעורפו של נהג המונית דרק רוט והרג אותו סתם כך, ללא סיבה, ללא הסבר. הוא נשלח לכלא ל-16 שנה בלבד רק בשל היותו קטין, מתוך מחשבה שניתן יהיה לשקמו. ארבע שנים אחר-כך, כשהיה בחופשה מהכלא, ביצע שוד – שוב, יחד עם ארבל אלוני. שניהם נשפטו לחמש שנות מאסר נוספות.

בכל הדיונים בבית המשפט המחוזי בת"א ובבית המשפט העליון בירושלים הציגו שני הרוצחים חזית אחידה של הכחשה מוחלטת, קשיחות ואטימות. כשישבו על ספסל הנאשמים היו ללא כל הבעה על פניהם. מבטם היה קפוא, עיניהם קרות. מעולם לא הסכימו לומר דבר. הם סגרו ואטמו את עצמם מפני כל קשר.

בן איבגי ואלוני הצטיירו כצעירים חסרי כל רגש, כיצורים לא אנושיים – וכך גם תוארו פעם אחר פעם בתקשורת.

הראיון אתו קרם עור וגידים על רקע סירוב בית המשפט לאפשר לו לצאת לחופשות. בן איבגי כתב מכתב לשופט אברהם טל מבית המשפט המחוזי בת"א, אולם השופט לא השתכנע וקבע כי לפי מידע מודיעיני קיים חשש שהלה ינצל את החופשה לבצע פשעים נוספים.

בן איבגי טוען כי נמאס לו שמתארים אותו כמפלצת, ולכן החליט לשבור שתיקה של שנים רבות. אולי מדובר בצעד מניפולטיבי של עבריין מועד המבקש לשנות את היחס כלפיו, פעם דרך בית המשפט ופעם דרך התקשורת, ואולי מדובר באיזשהו שינוי המתחולל בנפשו של מי שלמד את הלקח.

"כל יום אני חושב על מה שעשיתי. אני קם עם זה כל בוקר, עם המראות של הרצח. כל יום אני חי ומודע למה שעשיתי. אני וארבל מתוארים בתקשורת כמפלצות וכאנשים חסרי רגשות, אבל זה לא כך. מה שעשיתי עשיתי, ואי אפשר להחזיר את זה. זה היה מתוך טיפשות. כל יום אני שונא את עצמי על זה. התחלתי כדי להבין מה שעשיתי. אני בן אדם אחר ממה שהציבור מאמין שאני. שופטים אותי לפי מה שעשיתי. אני חושב שזה מגיע לי, ואני משלם את המחיר על מה שעשיתי, אבל אני בן-אדם שמסוגל להרגיש ולאהוב.

"כשעשיתי מה שעשיתי הייתי ילד קטן ומטומטם. הייתי מנותק מכל מציאות הגיונית, חייתי בעולם לא מציאותי. חשבתי שכל העולם שלי, ואני לא אתן את הדין על כלום. הגבולות שלי היו מטושטשים.

"הגירושים של הוריי, חוסר הסמכות, בתי הספר, הסביבה, הרצון לבלוט ועוד כל מיני גורמים אישיים שאני לא יכול לדבר עליהם השפיעו עלי. יש הרבה ילדים שההורים שלהם לא יודעים מה עובר להם בראש. כאשר אבא שלי הציק לי, שנאתי את זה ורציתי להיות עצמאי. היום אני יודע שזו הייתה החובה שלו. כל יום שאני פה בכלא מגיע לי, אבל בן אדם גם משתנה.

"זה לא משנה מי ירה בדרק רוט. שנינו עשינו אותו מעשה. שנינו רוצחים. הסוד הזה, מי ירה, לא רלבנטי. זוהי אחריות של שנינו. אחרי הרצח החלטנו שאנחנו לא מספרים, וככה זה נשאר. זה לא שיש בינינו איזה קשר מיוחד וסימביוטי כמו שמתארים את זה. פעם הייתה בינינו חברות מטורפת, היום יש בינינו נתק. אנחנו מדברים פעם בכמה חודשים".

"בכל פעם שאני בא לראיון אצל סגן מפקד הכלא אני מבקש שיתנו לי במה כדי לדבר עם בני נוער. אני רוצה להגיד לבני הנוער שלפעמים הם חושבים שהמעשים שהם עושים אלה רק מעשי שובבות, אבל הם צריכים לדעת שזה כדור שלג. ההבדל בין לעשות ללא לעשות הוא קטן. יש אפשרות שבני נוער יידרדרו לאלימות קשה. שלא יתחילו אפילו עם מעשי שובבות, כמו למשל לצאת לבלות עם סכין. קיים הבדל מאוד דק בין קטע של שובבות לקטע של אלימות.

"מפריע לי שכל פעם מציירים אותי כמפלצת. הייתי אולי מפלצת, אבל היום אני לא כזה. קל לכתוב שאני מפלצת. זה רושם מוטעה, שאני לא מצטער על מה שעשיתי. כל בוקר אני מתעורר עם הרגע הזה של הרצח, ואני אמות עם הרגע הזה של הרצח. מהכלא אצא במוקדם או במאוחר, בעוד כמה שנים, אבל מהכלא הנפשי שלי לא אשתחרר לעולם. המעשה שעשיתי הוא הדבר הכי נורא. זה מעשה מטורף, נבזה ושפל. אז לא ראיתי את זה ככה. לא הבנתי מה אני עושה. פשוט, לא חשבתי. זה מעשה שפל, שאין לו שום תירוץ. אני יודע למה זה קרה, אבל אני לא רוצה לדבר על זה בתקשורת. אף אחד לא גרר אותי לרצח. אני מרגיש שאני אחראי למה שקרה. כל אחד מאתנו אחראי למה שקרה. זו הייתה דינמיקה משותפת. שנינו אחראים באותה צורה. הלוואי, הלוואי שהייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה.

"אני מנסה לעשות הכל כדי לפגוש את אלמנתו של דרק רוט. אני משתגע לדבר אתה. אני רוצה להביע בפניה חרטה, לבקש ממנה סליחה. לפעמים אני מריץ בראש סימולציה שאני נפגש אתה, ואז היא עושה לי מה שהיא רוצה. מדי פעם ניסו להפגיש בינינו, אבל היא לא הסכימה.

"אני לא חושב לבקש קיצור עונש או כל מיני דברים כאלה. כל דקה בכלא מגיעה לי. ברור שאני מחכה לשליש המגיע לכל אחד, אבל זה ייקח עוד הרבה שנים. בכלא הפכתי לבן-אדם אחר. למדתי ניירות ערך וכלכלה. עזרתי לאח שלי בחברה להלוואות. אחרי שאמרו לי שזה לא טוב, עזבתי את העניין. אין לי יותר שום קשר לחברה. זו חברה למתן אשראי. זה לא שוק אפור. הכל שם חוקי.

"צריך להבין, אחרי עשר שנים גורם ההרתעה נגמר. אני גדלתי בכלא. אני רגיל לזה. אני מרגיש בכלא בבית. זה לא מפחיד אותי. בתקופה שיצאתי לחופשות, לחזור לכלא זה היה כמו לחזור הביתה. למרות זאת, כמובן, כמו כל בני האדם נולדתי להיות חופשי. היה לי קשר עם שלוש בחורות, אבל כל אחת עזבה אותי בסוף. בתקופה האחרונה לא היה לי קשר עם אף בחורה בגלל שהפסקתי לצאת לחופשות.

"עד היום לא דיברתי עם אף אחד על הנושא. אני וארבל בכוונה לא התראיינו אף פעם. אנחנו רוצים שישכחו אותנו. אנחנו עייפים מלראות כל פעם את הכותרות בעיתונים שאנחנו מפלצות. עכשיו אני נגרר להסביר את עצמי כי אני רוצה שישנו את הדעה עלי. כולם צריכים לדעת שבסופו של יום גם אני בן-אדם. אני מבקש ממך, תכניס לכתבה גוון אנושי, כי יש בי הרבה מזה".

"לא אסלח להם לעולם"

גילה רוט, אלמנתו של דרק רוט, אינה מתרככת נוכח הצהרותיו של בן איבגי. "הם צריכים להיות כל חייהם בכלא. הבעיה היא שיבוא יום והם ייהפכו לגיבורי תקשורת ויתנו הרצאות אורח בבתי ספר. אני יודעת את זה", היא אומרת.

"אם הם יהיו בחוץ מישהו נוסף ייפגע. מצדי הוא יכול לכתוב 300 מכתבים. צריך להשליך את כולם ישר לזבל. אני לא רוצה לשמוע מהם יותר. אני לא מאמינה להם לאף מילה. אם הייתה לי מעט אמונה היא אבדה לי כאשר הם יצאו לחופשה מהכלא וביצעו שוד.

"עד שישימו אותי באדמה לא אדע את האמת - למה הם ירו בו? למה הם לא סתם שדדו אותו וזהו? השאלה הזאת אוכלת לי את הלב. אני יודעת שהם אף פעם לא יוכלו להגיד לי למה עם עשו את זה, למה הם ירו בו.

"הם רוצים לגרור אותי לקשר אתם כדי לנקות את עצמם. הרבה פעמים חשבתי לבוא לכלא לדבר אתם, אבל ידעתי שיעשו מזה כאילו יש 'סולחה' בינם לביני, ואת זה לא רציתי.

"החלטתי שהם לא קיימים בשבילי, ואני לא אסלח להם לעולם. אף אחד לא יכול להבין מה אני הפסדתי. איזה חיים נהדרים היו לי עם דרק. הוא לא מת ממחלה וגם לא בתאונה, אלא מישהו הרג אותו, ככה סתם".