זמזום תמידי
כל אדם דתי בכיר במערכות הציבוריות שומע כל הזמן שני לחשושים מקבילים: אחד מהבית הלאומי דתי, ושני מסביבת העבודה השמאלנית, ליברלית ואנטי-דתית
במשך שנים רבות שומע אליקים רובינשטיין שני לחשושים מקבילים, המוכרים לכל אדם דתי המטפס במעלה המערכות הציבוריות. לחש-רחש אחד מלווה אותו כשהוא מסתובב בתוך הציבור הדתי, והלחשוש השני חולף ליד אוזניו כשהוא נמצא בקרוב ידידו החילונים.
אם רובינשטיין יטה את אוזנו לשיחת יושבי הספסלים האחוריים בבית-הכנסת בקטעים המתים של התפילה, הוא ישמע טקסטים מסוג זה: "הנה אליוּקים. הוא מאוד מצליח שם אבל הם בסוף לא יתנו לו להתקדם. הם לא יכולים לסבול שאחד משלנו מגיע לעמדה כל-כך בכירה. כמה שהוא יהיה נחמד אתם, בסוף הם ישימו לו רגל. הוא הרי חייב לשחק את המשחק שלהם כדי להצליח. בסוף, או שהוא יתחנף אליהם לגמרי וירקוד מה-יפית ואז הוא יהיה שפוט של החילונים והשמאלנים, או שהוא יוציא רגל מהעיגול ואז הם יאכלו אותו חי, בלי מלח. הם הרי לא יכולים לסבול בסביבה שלהם ריח של אדם דתי, ועוד אחד שחשוד בנטיות ימניות. זו הרי המדינה של אמא שלהם והוא מפריע להם לגנוב סוסים".
מפענח הקולות שלנו נצמד כעת לרחש-בחש בצד החילוני-שמאלי: "אוהו, הדוֹס מסתובב לנו פה בין הרגליים ועושה בעיות. בסופו של יום, למרות שהוא לכאורה כמונו ומדבר בשפה שלנו, צריך לזכור שהוא לא משלנו. אתה לא יודע עם מי הוא יושב בערב ועם מי הוא מתפלל בבית-כנסת שלו בשבת. הוא הרי לא הגיע לתפקיד שלו רק בגלל שהוא מוכשר. העובדה שהוא דתי בהחלט עזרה לו להתקדם. אז אפשר להתיידד אתו, והוא עושה לנו חיינדלך ואפילו מדי פעם מרביץ איזה פסוק או הלצת הרשל'ה כדי לקרב אותנו קצת ליהדות, אבל בסופו של דבר, אנחנו צריכים להיזהר מהאנשים האלה. הם לא תופסים את הדמוקרטיה כמונו. אפילו שמדובר בדתי נאור יחסית, גם הוא הרי בסופו של דבר בטח שפוט של איזה רבי. גם הוא מחויב להלכה יותר מאשר לשלטון החוק".
אלו שני הזמזומים שכל אדם דתי בכיר במערכות הציבוריות שומע כל הזמן. מצד אחד הציבור שממנו הוא בא, החברה הקרובה אליו ואל בני משפחתו. ומהצד השני - החברים לעבודה, קובעי הטעם ונותני הטון בצמרת השלטונית של ישראל. זהו הפער בין הבית הלאומי והדתי שבו הדעה הרגילה והרווחת היא ימנית, שמרנית ודתית, לבין מקום העבודה שבו האווירה חילונית והטעם השליט הוא שמאלני, ליברלי ואנטי-דתי.
הדתי הבכיר לעולם חשוד. בעיני חלק מהדתיים הוא מתייפייף, ואילו עמיתיו החילונים רואים בו נטע זר. זמזום תמידי מלווה אותו. מה עליו לעשות? לתחוב אטמי אוזניים וללכת ישר.
מאחורי הכותרות
קראתי בעיתון כי "מינויו של רובינשטיין לעליון יישקל מחדש". ועוד קראתי בכותרת המשנה על "ביקורת ציבורית נוקבת על התבטאויותיו האחרונות של היועץ המשפטי לממשלה".
אולי אני חירש, אבל אני דווקא לא שמעתי ביקורת ציבורית נוקבת, ואני לא ממש מבין מדוע יש לשקול מחדש את מינויו. האם היועץ המשפטי גנב, רצח, או עשה עבירה כלשהי על החוק, האתיקה או המוסר? לא ולא. הוא סתם עיצבן כמה שמאלנים בכירים ועיתונאים בכירים עוד יותר שאותם העז להעליב. היועץ המחוצף העז לטעון נגד הקשר הקדוש שבין עיתונאים לשוטרים המפרנסים זה את זה.
אני למשל סבור כי דבריו הנכונים והאמיצים של רובינשטיין צריכים דווקא להבטיח את מועמדותו לתפקיד הרם, שהרי אנשים שאינם מפחדים ממה שיגידו עליהם, הם הראויים לשבת על כס המשפט. ואשר ל"ביקורת ציבורית נוקבת"? הנה גם אני מצרף את קולי הקטון ל"גל של תמיכה ציבורית ואהדה גורפת לרובינשטיין" בעקבות דבריו הנכוחים. עניין של ניסוח.
הסכם פיוטי
מכל ההברקות של הבנות ז'נבה (מתארגן מטוס לטקס ההשקה. נותרו כמה מקומות חינם לסלבריטאים ואנשי-רוח) אני הכי אוהב את השורה הזו, היישר מסעיף 5: "הצדדים מכירים בכך שהבנה הדדית ושיתוף פעולה בעניינים הקשורים לביטחון יהוו חלק משמעותי ביחסים הבילטרליים ביניהם ויחזקו את הביטחון האזורי. פלסטין וישראל יבססו את יחסיהן הביטחוניים על שיתוף פעולה, אמון הדדי, יחסי שכנות טובה, והגנה על האינטרסים המשותפים שלהן".
הייתי שמח לצרף גם את חתימתי שלי אם היו מוסיפים כי יחסי ישראל ופלסטין יתבססו גם על "הוקרה, הערכה, כבוד, אהבה, אחווה, שלום ורעות, גילה, רינה, דיצה וחדווה". עכשיו נשאר רק להלחין ולהוריד מהמטוס את הנודניק שיעז לשאול את ביילין: "ואם לא?"
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
