אלבום בגרוש

ונפתח בידיעה טרייה. צלם עיתונות אמריקני תובע מ-50 סנט 21 מיליון דולר, לאחר שהותקף על ידי שומרי ראשו. הוא צילם כמה תמונות של הראפר לאחר שיצא מחנות יהלומים, שם קנה שעון בשווי 18 אלף דולר. שומרי ראשו של 50 סנט תפסו את הצלם וגרמו לו חבלות קשות. מה שבטוח, הצלם יקבל פיצויים ביותר מ-50 סנט.

הידיעה הזו היא רק דוגמה לעוד אחת משורת ידיעות שמייצר מדי שבוע אייקון הראפ הגדול ביותר כיום בסצינה. אלימות, כסף, סמים וכוח, אלה האלמנטים שהפכו אותו לסופרסטר. אחרת אין לי הסבר הגיוני לתופעה. ואל תגידו לי שזה בזכות המוזיקה. זה לא. וזה בטח לא בזכות טקסטים בנוסח "באתי מהגטו ואף אחד לא יכול לגעת בי" שכבר מזמן הפכו לפאסה.

קצת רקע: פריצת הדרך של הסנט היתה, איך לא, בעזרת לכלוכים. הסינגל הראשון שהוציא פיפטי בשם How To Rob הריץ דאחקות על איך כדאי לשדוד ראפרים מפורסמים כדוגמת ג'י זי, ג'ה רול ואחרים. ג'י זי התעצבן וכתב בשיר משלו - I'm all about a dollar, who the fuck is 50 cents? וכך פרץ פיפטי לתודעה הציבורית.

יש לו כמובן סיפור חיים מטלנובלה בנוסח הארלם, של מי שגדל בבלוק ועלה לגדולה. הוא מוכר מיליונים והספיק להופיע כמעט על כל שער מגזין מוזיקה נחשב השנה. אין ילד בארה"ב שלא מכיר את In The Club או את P.I.M.P, שהעביר רשמית לפיפטי את כס הסרסור, שהיה שייך עד היום לסנופ דוג. אפילו בג'מייקה, אי שמלא בכוכביי רגאיי מקומיים, נחשב פיפטי למלך ההיפ הופ ומילא איצטדיון שלם כשבא להופיע שם בספטמבר האחרון. ההופעה אגב הסתיימה בבלגאן אופייני של יריות ופצועים. פיפטי הגיע מוכן עם אפוד המגן שאיתו הוא עולה בדרך כלל לבמה, ולא מטעמי קישוט. אחרי הכל, פעם אחת כבר ירו בו תשעה כדורים מטווח אפס. 

את הדרך למעלה סלל עבור פיפטי הילד הלבן בשכונה השחורה - אמינם, שלקח על עצמו להיות הפטרון. הקהל האמריקני חובב ג'רי ספרינגר ואו.ג'י סימפסון מחפש כל הזמן גיבורי תרבות שעברו ילדות עשוקה וכיום עומדים מול גבעת הקפיטול, מניפים אצבע משולשת כשאקדח 9 מילימטר תחוב להם עמוק בתוך המכנסיים לצד סטֶש של 5,000 דולר מגולגלים בשטרות של מאה. אמינם סיפק להם את הסחורה.

וקצת ביקורת: התוצאה מעצבנת. במקום שילד קטן בשנות האלפיים יגדל על מודל חיקוי חיובי, הוא גדל על תרבות הגאנסטרים והאלימות. שום Parental Advisory על העטיפה לא ימנע מילדים לרכוש או להוריד את פיפטי - שהוא בסופו של דבר חזיר שוביניסטי אלים. אני לא מתחסד ואומר שאין לערב ראפ ואלימות כי זה כמו להפריד בין פסטרמה לחתול, אבל אלימות הוא לא הנושא היחיד לשיר עליו. נמאס כבר לשמוע יריות וטעינות אקדח כמקצב לשירים.

יש כישרון?

ולמוזיקה: האם פיפטי הוא רק תוצר ניסוי מוצלח ממעבדתם של אמינם וד"ר דרה, שהיו המפיקים האחראיים באלבום הבכורה, או שיש לו בכל זאת שמץ של כישרון סביר שיכול להרים בעצמו אלבום עם להיטים? ובכן, יש בוודאי המון אנשים שיחלקו עלי, אבל אני סבור שפיפטי הוא לא מציאה גדולה. כשם שהראפר נלי ואר קלי תקועים בשטאנץ הקבוע שלהם ולא ישתנו לעולם, כך גם פיפטי. הקביעה הזאת נשמעת מוקדמת יחסית לנוכח העבודה שזה בסך הכל האלבום השני שלו, אבל באלבומו השני של אמינם הבחנו כבר באיכויות אחרות. למה אני משווה אותו דווקא לאמינם? אולי בגלל שאני מצפה שהתפוח יפול לא רחוק מהעץ. אבל הוא מחטיא בהרבה.

האלבום השני של פיפטי נעשה כמעט "בלי חברים". הוא לקח את המושכות על הפקת רוב האלבום, כשהוא מסרב להתייחס לאלבום החדש כאל אלבומו השני, ומציג אותו כאלבום הראשון של G Unit, ההרכב שהקים סביבו. באלבום הנקרא Beg For Mercy הוא מציג את ה-Crew שלו מהשכונה: Lloyd Banks, Young Buck ו-Tony Yoyo שיושב כיום מאחורי סוגר ובריח. ההיסטוריה שלהם מתחילה עוד בימים שהיו עושים מיקסטייפים ומוכרים אותם ברחובות קווינס (אגב, תעשייה שמתחילה להיווצר גם בסצינה המקומית). עכשיו פיפטי ילד גדול ומפיק לעצמו ולחבורתו אלבום של ממש.

הלהיט הבולט מהאלבום הוא Stunt 101 שהפיק Denaun Porter שחתום על P.I.M.P מהאלבום הראשון. מעבר לכך אין בו שירים עם בשר ולא מורגשת מספיק הנוכחות של שני החברה האחרים. Yoyo, החבר החסר שנמצא בכלא, מתארח בשני שירים. מבחינתי הייתי משאיר אותו בכלא רק בגלל I smell pussy שכתב יחד עם אר קלי (חלאה ופדופיל). ד"ר דרה מתארח בהפקה של G'd up  ו-Poppin't them thangs שמתבלטים לטובה.

מבט חטוף בעטיפת האלבום (ראו מימין) מראה את הצעצועים האהובים על החבורה: נשק, שלושה קילו תכשיטים על הגוף ושטרות כסף. המשך צפוי של העיצוב מהאלבום הקודם, שמסמל את הדריכה במקום של פיפטי. לא שזה משנה. הוא בטח ימכור מיליונים גם ככה. בין השאר בזכות החיקוי העלוב ל"צ'רלי והשוקולדה": כעידוד מכירה למי שיקנה את האלבום הטמין פיפטי במיליון העותקים הראשונים שלו ארבע שרשראות יהלומים בשווי כולל של 50 אלף דולר. כסף, זה כל הסיפור.