האג, קווים לדמותו

כשניסח המשפטן היהודי-צרפתי, פרופ' רנה קאסן, ב-10 בדצמבר 1948, יחד עם אלינור רוזוולט, רעייתו של נשיא ארה"ב, והנציג הלבנוני צ'רלס מאליק, את ה"הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", הוא מן הסתם לא פילל שיישומה יגרום לישראל, שקמה חודשים ספורים קודם לכן, לחוש מאוימת בעתיד.

55 שנה לאחר שהאו"ם קיבל את ההכרזה האוניברסלית של זכויות האדם, פועלת לאחרונה הקהילה הבינלאומית להעניק תוקף מחייב יותר למסמך, בין היתר באמצעות הקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, שישראל כה חוששת מפניו.

"כשרנה קאסן כתב את הטיוטה", מסביר פרופסור אדי קאופמן מהאוניברסיטה העברית, המתמחה בנושא זכויות האדם, "הוא ראה מול עיניו את עשרת הדיברות. המסמך היה בעיניו מעין 'לוחות הברית של האנושות'. זה לא פלא שהציפיות כלפי העם היהודי כבר מההתחלה היו כל כך גבוהות".

שלוש שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, קבעו מנסחי ההצהרה כי "הזלזול בזכויות האדם וביזוין הבשילו מעשים פראיים שפגעו קשה במצפונה של האנושות".

ואמנם, לאחר השואה, למדינות המערב נפל האסימון. "אחרי שחבר הלאומים, שקדם לאו"ם, דחה פניות של יהודים על המתרחש בגרמניה בנימוק שאלה ענייניה הפנימיים של מדינה", אומר קאופמן, "הבינו במערב שצריך לשנות את כללי המשחק ושחובה להתערב".

בחלקה השני של ההצהרה (ששר האוצר בנימין נתניהו כנראה טרם קרא), נאמר עוד שכל אדם זכאי לביטחון סוציאלי, לעבודה, לבחירה חופשית של עבודתו, לשכר צודק והוגן ולהגנה מפני אבטלה.

אלא שלא כולם השתכנעו בכך. הגוש הקומוניסטי, שנמנע בהצבעה, טען שסדר החשיבות צריך להיות הפוך: שקודם צריך להדגיש את הזכויות הכלכליות והחברתיות של האזרח. אליו הצטרפו דרום אפריקה, שבדיוק ניסחה את עיקרי האפרטהייד, וסעודיה, שלא ממש התלהבה מהסעיף נגד עבדות. 48 מדינות הצביעו בעד – ואף מדינה לא התנגדה.

אבל התמיכה הגורפת הזו היתה בעיקר מס שפתיים. מחברי ההצהרה קיוו שהיא תיושם במהירות, אך המלחמה הקרה העסיקה קצת יותר את הממשלות ברחבי העולם. "ההצהרה כמעט נשכחה", אומר פרופ' קאופמן,"עד שארגונים לא ממשלתיים כמו אמנסטי, למשל, שקם ב-1961, החלו לדחוף את קידום זכויות האדם במדינות שונות, והנושא הפך למושפע מאוד מלחץ ציבורי".

אט אט אושררו אמנות שונות שנלוו להצהרה, וב-1976, כשג'ימי קרטר מונה לנשיא ארה"ב והמלחמה הקרה הלכה והפשירה, החל נושא כיבוד זכויות האדם להפוך למשמעותי יותר בזירה הבינלאומית. אפילו הרוסים נאלצו לשנות מעט את כללי המשחק לאחר אישור הסכם הלסינקי (1975), שחייב אותם בין היתר לאפשר למכור בתחומם את כל העיתונים האירופיים. קבוצה בראשות המדען אנדריי סחרוב, שפעלה לעקוב מקרוב אחר יישום ההתחייבויות ברוסיה, היתה אמנם כמו עצם בגרונו של המשטר הסובייטי, אבל תשומת הלב הבינלאומית לסחרוב ואנשיו שיחקה כבר תפקיד מכריע בפוליטיקה – ומנעה פגיעה פיזית בהם.

עד 1976, יכולתו של האו"ם לתקן עוולות של פגיעה בזכויות אדם שאפה לאפס. באותן שנים המשחק היה קבוע ומכור מראש: מכל מדינות העולם, שלוש בלבד זכו השכם והערב לגינויים - דרום אפריקה, צ'ילה של פינושה, וכמובן, ישראל. "הסיבה היתה בעיקר בגלל שהכל היה עניין של גושים", אומר פרופ' קאופמן. "שלוש המדינות האלה פשוט נפלו בין הגושים, והיה קל לגנותן. לגבי יתר המדינות פשוט התקיימה מדיניות של קשר שתיקה".

אחת הדוגמאות הבולטות למדיניות בת היענה הזו של האו"ם היתה ב-1988, כשסדאם חוסיין ביצע רצח עם בכורדים. 100 אלף כורדים בעיראק הוצאו להורג באופן שיטתי. "אז לא רק שהאו"ם לא גינה, אלא היה לסדאם אפילו נציג בוועדה לזכויות אדם של האו"ם", מספר קאופמן. האו"ם החריש גם לנוכח הטבח בכיכר טיינאמן בסין, כשמפגינים לא חמושים נורו למוות בגלל שאיפתם לרפורמות.

אך בתחילת שנות ה-90 החל מפנה במדיניות האו"ם - הארגון הגיע למסקנה שהגיע הזמן לאשר שליחת כוח צבאי להגנה על אזרחים הנמצאים בסכנה, ובשנת 91' כבר שלח האו"ם כוח כדי להגן על הכורדים. התערבות נוספת היתה בסומליה ב-1992-1993, בעקבות המשבר ההומניטרי החמור שם. במשבר בקוסובו, בסוף שנות ה-90, התערבה ברית נאט"ו בהפצצות מהאוויר, אחרי שהרוסים הטילו וטו על שיגור כוח צבאי נגד הסרבים בעלי בריתם.

מלחמה בטרור או דיכוי?

בשנות האלפיים צצה סוגיה חדשה: ארגון אמנסטי קבע בדו"ח האחרון שלו כי בעקבות פיגועי ה- 11 בספטמבר, מספר ממשלות מיהרו לקפוץ על עגלת המלחמה בטרור, וניצלו את ההזדמנות להגברת הדיכוי, להשתקת יריבים פוליטיים ולחקיקת חוקים מפלים, החותרים תחת זכויות האדם.

"הייתי מעדיף שבמקרים של חשודים בטרור, כשאתה לא יודע במאה אחוז, עדיף לעצור אותו ולהביא אותו לבית משפט. כמו במקרה של אמנה מונא (שפיתתה את הנער אופיר רחום ז"ל, שנרצח), והאחראים על הלינץ' ברמאללה שנתפסו – הדרך הנכונה היא להביא אותם לבית משפט. נכון, אם מישהו נוסע עם מכונית ממולכדת – צריך לפגוע בו. אבל הבעיה היא ששוב ושוב יש טעויות, ואנשים חפים מפשע נהרגים".

"באתר מחלקת המדינה האמריקנית ישנה חלוקה לשני פרקים: ישראל והשטחים. זאת, לאחר שב-1975 קבעו האמריקנים שמצב זכויות האדם ישפיע על סיוע החוץ לאותה מדינה. לכן נעשתה החלוקה הזו. בנוגע למיקומה של ישראל עצמה, אני לא יודע אם אנחנו בעשירייה הראשונה, אבל אין לי ספק שאנחנו בליגת העל. בנושאים כמו היחס לעובדים הזרים והסחר בנשים – מצבנו דומה למצבה של כל מדינה אירופית, כך שמהבחינה הזו אין הבדל.

"אבל בנוגע לשטחים – מצבנו בכלל לא טוב. אנחנו עוברים, למשל, באופן חמור על סעיף 13 באמנה, סעיף חופש התנועה. המחסומים שצה"ל הציב בשטחים גרמו לכך שכמעט כל פלסטיני סובל מהגבלת תנועה. ביחס למצב בשטחים אנחנו בליגה מאוד נמוכה. בשטחים זה נמשך כבר 35 שנה ללא זכויות אזרחיות, לכן הסבלנות של העולם לגבי המצב הזה הולכת וקטנה".

על הקמת בית הדין בהאג הוחלט בוועידה הבינלאומית ברומא, ביולי 1998. מועצת הביטחון של האו"ם, שיזמה את הקמתו, יכולה לדרוש מהתובע להפעיל את בית הדין במקרים של פשעי מלחמה, רצח עם ופשעים נגד האנושות, כפי שכבר נעשה נגד האחראים על הטיהור האתני בבלקן.

ישראל, שחששה כי מעשיה בשטחים יובאו לבית הדין, הצביעה בוועידת רומא נגד האמנה. אולם לאחר שהיא התקבלה ברוב גדול מאוד, הצטרפה ישראל לחותמים בסוף 2001, אך לא אישררה את החתימה עליה.

חיילים ומפקדים בצה"ל צריכים כבר לחשוש?