צפון דקוטה: בעקבות לואיס וקלארק

ראו את כל הפרקים בסדרה 'חוצה אמריקה' בסוף הכתבה

לארצות-הברית יש נטייה לייצר גיבורים שהופכים עם הזמן לאגדות שלאורן מחנכים את הדורות הבאים. כשבודקים את מעשיהם בעין היסטורית מפוכחת קצת יותר, הרי שלא פעם עלילותיהם מרשימים פחות. אפילו הסיפור הבא.

ב-1803 קרא תומס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארה"ב, לקצין צעיר בשם מריווז'ר לואיס, אז בן 29, והטיל עליו שתי משימות חשובות - לחקור את נהר המיזורי ויובליו כדי לגלות אם הנהר מתחבר לאוקיינוס השקט, ולבדוק אם למדינות קולורדו, אורגון ולאזור קולומביה יש חיבור ימי לאותו אוקיינוס.

לואיס, אולי בגלל חוסר ביטחון, פנה לידידו משכבר הימים הקצין וויליאם קלארק, שיחלוק איתו את הפיקוד על המשלחת. כך יצאו השניים, ב-4 ביולי 1804, בחסות 44 הרפתקנים אל מעבר לנהר המיסיסיפי, אחרי שירו בתותח לכבוד יום העצמאות האמריקני. כל אמריקה ציפתה אז בדריכות לתוצאות השליחות.

ראשונים, וראשונים יותר

באותה תקופה היווה נהר המיסיסיפי את גבולה המערבי של ארה"ב הצעירה, שכן רק ציידי פרוות וחוקרים הרפתקנים העזו להסתובב באזורים הרחוקים מהעין של מערב המדינה.

אחרי 28 חודשים ארוכים השלימה המשלחת את המשימה והגיעה דרך נהר קולומביה אל חופו של האוקיינוס השקט. עם שובם התקבלו שני הקצינים בכבוד מלכים והיו לראשונים שמיפו את שטחי המערב דרכם עברו. היומנים שכתבו מהווים מקור מידע רב-ערך על השבטים האינדיאנים שפגשו בדרכם ועל עולם החי בו נתקלו.

עם השנים התבררו, כמובן, עובדות נוספות על אותו מסע הרואי, שהיו אולי מסירות כמה נוצות מעטרת הגבורה של לואיס וקלארק. למשל, העובדה שלא היו הראשונים שעברו בשטחים הבתוליים-פראיים האלה.

מתברר שכשהשניים הגיעו לצפון-דקוטה, הם פגשו בשלושה ציידי פרוות שהיו בדרכם חזרה משיטוט באזורים הפראיים של המערב. אחד מהם, ג'ון קולטר, התבקש על-ידי לואיס וקלארק לחזור על עקבותיו ולהפוך למדריכם במסע. קולטר, שכבר שהה בכל אותם מקומות ש'גילתה' המשלחת, הסכים. בתום הסיור המפרך נפרד מידידיו החדשים ונותר במערב הפרוע ארבע שנים נוספות, מה שמנע ממנו להתכבד בכל אותות היוקרה שהורעפו על אנשי המשלחת עם שובם לוושינגטון.

הגיבורה האינדיאנית של ביסמרק

גיבורה אחרת דווקא כן זכתה לתשומת-לב רבה. זו היתה סאקאקאוויה האינדיאנית, אשתו של צייד פרוות ממוצא קנדי-צרפתי. כשהיא נושאת את ילדה הקטן, שאומץ לאחר מכן על-ידי לואיס, הפכה למתורגמנית המשלחת והצילה אותם לא פעם, בחוכמתה הטבעית, מהיתקלויות עוינות עם שבטי אינדיאנים שפגשו לאורך המסע. כהוקרה לפועלה, העניקו לואיס וקלארק לאגם גדול בצפון-דקוטה את שמה. פסל הנחושת שלה ניצב כיום במקום של כבוד בעיר הקטנה ביסמרק, ליד הקפיטול של צפון-דקוטה.

ביסמרק נוסדה ב-1872 כמחנה שנועד להגן על עובדי מסילת הברזל משודדים ומאינדיאנים. היא נקראת על שם הקנצלר הפרוסי הנודע, כדי למשוך למקום מתיישבים גרמנים, מה שלא עזר לה במיוחד. כיום היא בירת צפון-דקוטה, והקפיטול שלה, בן 19 הקומות, שונה מהאחרים בכך שהוא נטול-כיפה.

ליד הקפיטול ממוקמים הספרייה הגדולה של העיר ומוזיאון מעניין למדי - המרכז למורשת צפון-דקוטה, בו אפשר לראות איך צמחה אותה מדינה. בין הפריטים, מוצגים גיאולוגים מעניינים וחפצים ממורשת שבטי האינדיאנים, כולל גלימתו של הצ'יף הפר הרובץ.

מוכרי המזכרות מרוויחים

במשך הדורות הפכו התחנות בהם עצרו שני הקצינים החקרנים לאתרים כמעט לאומיים. לא מעט אנשים מתפרנסים גם היום ממכירת מזכרות מהמקומות בהם עצרו, לנו, או עברו את החורף במהלך 4,000 הקילומטרים שעשו. עכשיו, במלאות 200 שנה למסע המשלחת, נחגגים אירועים שונים לאורך אותה דרך.

עקבתי אחרי חלק מהתחנות שעברה המשלחת המפורסמת. הגעתי לביסמרק ממיניאפוליס בתום שבע שעות נסיעה. ביסמרק נראית כמו עיירה שהתנפחה מעבר למידותיה. המקום הראשון הראוי לביקור הוא הפארק על שם אברהם לינקולן, במאנדאן, כ- 8 ק"מ מדרום למרכז העיר.

בפורט מאנדאן, על גדות המיזורי, הקימו אנשי המשלחת מספר בקתות ששוחזרו בינתיים בשביל ההיסטוריה. כאן העבירו את חורף 1804 וכאן גם פגשו את אותה אינדיאנית מיתולוגית, אשת צייד הפרוות, שהגיעה עם בנה הקטן.

לפארק לינקולן חשיבות היסטורית נוספת. מהמצודה על שם לינקולן יצא בשנות ה- 70 של המאה ה- 19 קסטר לקרב האחרון שלו נגד האינדיאנים. ניתן לבקר בבית ממנו יצא הגנרל השחצן ולשמוע שם סיפורים עליו ועל אשתו, שנהגה, בין השאר, לחבוש פיאות שנעשו מתלתליו הבלונדיניים של בעלה.

קסטר יצא לדכא את המרידה האינדיאנית שהונהגה על-ידי הצ'יף 'הסוס המשוגע', אלא שבגבהות-לבו, למרות אזהרות הגששים שלו, נכנס היישר למלכודת. התוצאה: חטיבת פרשים אמריקנית שלמה הוכחדה, עלבון צורב לצבא ארה"ב.

עד שהגיעו חוורי הפנים

תחנה נוספת במסע היא המוזיאון למורשת צפון-דקוטה, שם מוקדש מקום לא מבוטל למשלחת המפורסמת. מהמוזיאון המשכתי לעבר גדת המיזורי. מכאן ניתן להפליג בספינה שהיא מעין העתק לספינת העץ שבנתה המשלחת, חוויה נחמדה שניתן לשלב בה גם ארוחת ערב. אפשר גם להסתפק בשכירת קאנו ולחתור בו בנהר כדי להתרשם מהנופים שלא כולם השתנו מאז אותו מסע.

עוד תחנה היא מרכז ההסברה על שם לואיס וקלארק, שם מושם דגש על הזווית האינדיאנית של המסע. תשמעו כאן שוב את סיפורה של המתורגמנית האינדיאנית, בת שבט שושאן, כולל הדגמה של אבזרי לבוש אינדיאנים מאז, תאזינו למוסיקה אינדיאנית ותלמדו קצת על אותה תרבות שכמעט ונכחדה.

מקום אחר הוא הכפר האינדיאני המשוחזר ב-KNIFE RIVER, אזור בו חיו שבטי המאנדאן וההידאטסאס אלפי שנים ללא הפרעה, עד שהגיעו חיוורי הפנים. מקומות נוספים הראויים לביקור הם הפארק והאגם סאקאקאוויה, המשקיף על סכר גאריסון ונחשב לאחד מאגמי הצבירה הגדולים בארה"ב.

בסמוך נמצא מוזיאון שלושת השבטים, בו מוצגות עבודות של שלושת שבטי האינדיאנים שהתגוררו באזור. שם גם סיימתי את המסע שלי.

ומה עלה בגורלם של שני הקצינים? בעוד שעתידו של וויליאם קלארק שפר עליו והוא הפך ברבות הימים למושל, הרי ששותפו לואיס מת בהמשך, בדרכו לוושינגטון, מירייה. עד היום לא ברור אם נרצח או התאבד.

נביחות כלבי ערבה

לא הרחק, בדרום-מערב דרום דקוטה (לא רחוק מרפיד סיטי) תגלו את פארק האדמה הרעה של הנשיא תיאודור רוזבלט. את הכינוי למקום העניקו ציידים וחוקרים צרפתיים בגלל צורות הנוף המוזרות שנוצרו באזור בעקבות תהליכים גיאולוגים מורכבים והיקשו על המעבר.

רוזבלט, עוד לפני תקופת נשיאותו, הגיע למקום בסתיו 1883 כדי להתאושש מאובדן אמו ואשתו, שמתו באותו יום, ועוד לא בסתם יום, אלא בוולנטיינ'ס דיי. מאוחר יותר אמר הנשיא שלעולם לא היה הופך לגבר הראשון של ארה"ב ללא הרושם שהותיר בו הנוף הכמעט-ירחי של שטחי 'האדמה הרעה'.

התקופה בה שהה במקום וניסיונותיו להקים שם חווה לגידול בקר עם שותפים מקומיים, ניסיון שאגב לא צלח כלכלית, טיפחו אצלו יחס אוהד למקום ולשימור הטבע בכלל. בזכות יחסו החליט על הקמת שמורות טבע לאומיות באזורים רבים של ארה"ב, והציל לא מעט מקומות יפהפיים לטובת הדורות הבאים. לא לחינם הוקדש לרוזבלט פסל מפואר בחזית המוזיאון לטבע בעיר ניו-יורק.

הכניסה לפארק ולמרכז המבקרים שלו היא ליד עיירת הנופש מאדורה, לא מקום להתגעגע אליו. עדיף להשתכן בעיירה הסמוכה בלפילד ולשלם הרבה פחות עבור הלינה.

ממאדורה נכנסים לפארק במסלול נהיגה של 58 ק"מ, בו נתקלים באתרי נוף מגוונים, ביניהם 'הקניון המצויר', שקרקעיתו נראית כשכבות-שכבות שהשמש צבעה בגוונים שונים. גם 'קניון הרוח' הוא אתר מעניין לשיטוט רגלי. מומלץ גם לצאת לטיולים רכובים על סוסים מחוות 'פיס-פול וואלי ראנץ'' או סתם לעצור ולהתבונן בנוף הירחי במקומות המיועדים לעצירה.

סביר שתיתקלו בבעלי-חיים שונים - עדרי ביזונים וכלבי ערבה שמזכירים חולדות. אלה כונו על-ידי אנשי לואיס וקלארק 'הסנאים הנובחים'. כלבי הערבה חיים בחבורות ובונים מעין ערים תת-קרקעיות. כשצצה סכנה, הם משמיעים קול המזכיר נביחה ונעלמים במעבה האדמה.