לעניים אין זכויות
המותג "יום זכויות האדם" מנתק בין האדם לחברה, וכך משחק לידי מנגנון ההפרה הבלתי נראה של זכויות האדם בישראל: השוק
שמירת זכויות האדם, כמו הפרתן, מתחוללת תמיד במרחב החברתי. יש שיטות חברתיות שמבטיחות את חופש האדם, רווחתו החברתית ומימושו האנושי, כשם שיש משטרים שמפרים את זכויותיו כפרט, מנצלים אותו כלכלית ושוחקים את דמותו האנושית. לכן, ההגנה על זכויות האדם משמעה תיקון החברה.
המותג "יום זכויות האדם" מנתק בין האדם לחברה, וכך משחק לידי מנגנון ההפרה הבלתי נראה של זכויות האדם בישראל: השוק. החברה הישראלית חשופה להפרה המתמדת של זכויות האדם בשטחים. יש מאבק מתמשך - גם אם בלתי מספיק - למען זכויותיהן של קבוצות מופלות (למשל, נכים, הומוסקסואלים, ערביי ישראל), אבל משום מה המאבק הישראלי למען זכויות אדם מתעלם מההפרה השיטתית והאכזרית של זכויות האדם של העניים.
הקיצוץ בקצבאות הילדים פוגע קודם כל בילדים העניים, שילדותם נעשקת. תזונתם לקויה, ולכן הם חולים יותר. הם זוכים לחינוך מקוצץ וגרוע, שמבטיח שכאשר יגיעו לבגרות הם יידחקו לשולי החברה. חייהם עוברים בצל תחושת ההחמצה של כל מה שהוא אנושי. הם מאכלסים בשיעורים גבוהים יותר את בתי הכלא כתולדה של חוסר הסיכוי לו נידונו מראש, ומתת-הייצוג המשפטי לו הם מופקרים במערכת שבה גם הצדק הוא פריבילגיה של עשירים. זקנתם עלובה ומבוזה, ובכלל, העניים חיים פחות, שהרי שירותי הבריאות מעדיפים את אלה שיכולים לקנות שירותי רפואה, כלומר את הזכות לחיים.
המעגל הברוטלי הזה של הפרת זכויות האדם הוא היום המדיניות הרשמית של הממשלה, והוא סוחף אליו חלקים גדלים והולכים באוכלוסייה, שאינם תופסים את ההידרדרות לה הם נתונים כחלק של הפרת זכויות האדם. להפך, שיח זכויות האדם בישראל בשלושת העשורים האחרונים הצליח להינתק מהחברה. הוא התקיים תמיד בספירות המשפטיות, בספירה של הזכויות הערטילאיות. יתר על כן, שיח זכויות האדם פרח במקביל למהפכת ההפרטה, שדנה חלקים גדולים בציבור הישראלי להפרה מתמדת של זכויות האדם שלהם.
"זכויות האדם" היו עלה התאנה של ישראל הליברלית של שכבות הביניים, שנהנו ממשטר הפרת זכויות האדם של השכבות הנמוכות. השיח הזה אימץ את היגיון השוק. הוא העמיד את זכויות האדם כנגד החברה, הוא הציג את המדינה, המשטר, הציבור כאיום על זכויות האדם המופרט והמופשט.
הפרדוקס הקפיטליסטי
שיח זכויות האדם הישראלי הוא השתקפות חסרת תחכום של פרדוקס הקפיטליזם, שבו האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית היא ניגודה של התלות הגוברת של האדם בחברה. בחברה תעשייתית, מנגנון חלוקת העבודה מגדיל את התלות של הפרט בחברה. לעומת זאת, האידיאולוגיה של הקפיטליזם מעמידה את האדם כנגד החברה, ומחוצה לה. כך סולל הקפיטליזם את הדרך לשלטון ההון, ולאשליה שככל שהשוק מפוקח פחות, כך גדלה חירות האדם.
אלא שהפרדוקס הקפיטליסטי התגלה כאכזרי. לאט לאט נסחפו גם שכבות הביניים אל המעגל שבו זכויותיהם מופרות בהתמדה. שכרם נשחק, הם אינם מסוגלים לקנות בריאות, והפנסיה שלהם בסכנה.
נתניהו הבין יותר מכולם את הפוטנציאל התעמולתי של פרדוקס הקפיטליזם. בשם רווח הפרט, הוא מנהל מהפכה אגרסיבית של בעלי הון, שמפרה מדי יום את זכויות האדם של רוב הציבור בישראל, אך הוא מתעקש להסביר להם שהפרה זו היא מימוש זכויות הפרט שלהם.
ואמנם, בזמן האחרון ניכר שינוי בשיח זכויות האדם הישראלי. הוא מתחיל להיות חברתי יותר. הוא מתחיל להבין שההגנה על זכויות האדם כרוכה במשטר של ויסות כלכלי, צדק חלוקתי, שוויון חברתי – כלומר מעורבות הולכת וגדלה של רשויות שלטון כדי להגן על זכויות האדם מפני זכויות ההון.
התוכן האמיתי של יום זכויות האדם הוא אפוא המאבק לגיבוש כוחות חברתיים, שיהיו מסוגלים להגן על האדם מפני השוק. יש להפוך את יום זכויות האדם ל"יום זכויות האדם בחברה", תוך העמקת המודעות לקשר בין זכויות אדם לצדק חברתי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
