אחרי מות ערפאת
בשטחים ישתרר ריק שלטוני מוחלט ויותר מ-100 אלף נושאי נשק יתקוטטו ביניהם. נראה שיהיה עלינו להסתגל למחשבה כי הסיכוי לשלום קטן מאוד
רוב התוכניות השאפתניות לכינון יחסי שלום בין הישראלים והפלסטינים קשורות בהנחה שערפאת חשוב כמת; הוא אינו יכול להיות בן שיחנו ושנותיו ספורות. קבוצת מחקר מטעם "כנס הרצליה" הכינה תחזית על מה שיתרחש לאחר הסתלקותו. זו עבודה משכנעת, אם כי תוקפה הוא כתוקפם של כל החיזויים בעולמנו רב התהפוכות.
מסקנתה היא שבטווח הנראה לעין לא יקום לערפאת יורש שיזכה במעמדו. האיש זיכה את עמו בהכרת האומות, ייצג את הלגיטימיות הפלסטינית והיה בכוחו להטיל את מרותו על בני עמו. מיכולתו זו נותר רק מעט, מפני שבשנות האינתיפאדה ביזר את הכוח הפלסטיני, כדי להתנער מאחריותו לטרור ולהציגו כתגובה בלתי מודרכת לדיכוי, ובחברה הפלסטינית צמחו מוקדי כוח עצמאיים. כל האישים המוזכרים תכופות כמי שעשויים ליטול את המושכות לאחר הסתלקותו של המנהיג ההיסטורי משפיעים על מגזרים חברתיים מוגבלים ועל אזורים גיאוגרפיים מצומצמים. אין ביניהם אפילו אחד הנהנה מיוקרה ומעוצמה שדי בהן לכונן מנהיגות המקובלת על הכל.
במידה רבה תדמה לכך ישראל, שהגבילה את התנועה בין החבלים הגיאוגרפיים, מנעה התמודדות בין הכוחות הפועלים בזירה ובכך סיכלה את האפשרות לעלייתו של כוח דומיננטי. החברה הפלסטינית, שמעולם לא היתה מלוכדת, משוסעת כעת בין פלגים פוליטיים עוינים, קבוצות פרטיזניות חמושות, עירונים וכפריים, תושבי מחנות הפליטים ותושבי קבע, אנשי "הנכבה" מטוניס ולוחמים מרי נפש שצמחו תחת הכיבוש הישראלי, אנשי עזה ואנשי יו"ש, בעלי רכוש ודלת העם, קנאי דת מוסלמים ומשכילים בעלי אוריינטציה מודרנית.
אין מי שיספק את הסחורה
החיזוי הסביר הוא שאחרי מותו של ערפאת, הסמל הפלסטיני חסר הסמכות, תיעלם אפילו מראית עין של שלטון מרכזי. בטריטוריות הפלסטיניות ישתרר ריק שלטוני מוחלט ויותר מ-100 אלף נושאי נשק יתקוטטו אלה עם אלה. נראה שיעברו שנים רבות עד אשר יתגבשו גרעיני שלטון מקומי ולבסוף, אולי, גם שלטון מרכזי. הטווח כה ארוך והמשתנים כה רבים, עד שאין טעם לעסוק בכך.
כותבי המסמך התנזרו מהמלצות. הם אינם מציעים לטפח מנהיגות פלסטינית ידידותית ואינם מקישים מתחזיתם על קו הגבול הרצוי. עם זאת, ברור כי המסמך מחזק את הטענה שאין בין הפלסטינים כוח היכול "לספק את הסחורה", ולכן יש להטיל ספק בערכם הממשי של הניסיונות להגיע להסכמות עם מי מהם. ההבהרה הזאת חשובה, מפני שתמיד מוטב להתבונן במציאות בעיניים פקוחות, אבל היא אינה מקילה עלינו לבחור בין החלופות, שכולן מרות.
אם נשליך את יהבנו על המנהיגות הקשישה ועל בני חסותה מדור הביניים של פתח, אולי נגיע להסכם שיתקבל על דעתם של רוב הישראלים, אבל גדול הסיכוי שאחרי מאבק חריף בתוך החברה שלנו נגלה שההסכם הוא עורב פורח. אם ניסוג, נתבצר מאחורי גדר ונשאיר את הפלסטינים להתבשל בקלחת שלהם, כמעט אין ספק שנספוג נתזים רותחים ותכופות ניאלץ להחדיר כוחות אל מעבר הגבול, יהיה אשר יהיה. אם נספח את השטחים, נסתכסך עם כל העולמות, נקפד את שארית הסיכוי לרקום יחסי שלום עם העולם הערבי, נחטא בפגיעות מתמידות בזכויות האדם ולא נשרש את הטרור אלא נתדלק אותו. והיה אם לא נעשה דבר, או נעשה מעט מאוד, כפי שעתיד אריאל שרון לומר היום, תימשך הפגיעה בחברה הישראלית עד כדי סכנת התפוררות.
נראה שיהיה עלינו להתנער מהפרדיגמה שבה דבקנו רובנו, ובעיקר אנשי השמאל, ולהסתגל למחשבה כי הסיכוי לשלום קטן מאוד. עוד שנים רבות נמשיך להילחם על חיינו, אם כי עוצמת הלחימה תשתנה מעת לעת. מדיניות ממזערת נזקים היא המקסימום שאליו יכול לשאוף ישראלי פקוח עיניים, וכבר אנחנו מגלים מהו הנתיב העדיף: קיצור דרסטי של קו החזית, שמירה על רוב יהודי יציב בגבולות המדינה והתמקדות בבעיות הפנים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
