התאבדות חד-צדדית
עוד לא חלפו שישה חודשים מהשקת תוכנית ההתאבדות הלאומית המכונה מפת הדרכים וכבר נואש שרון ממנה ואימץ את האידיאולוגיה של השמאל הקיצוני
רבים סבורים, והצדק עימם, כי מלחמת השחרור היתה הקשה במלחמותינו. רבים גם יודעים כי היא עדיין נמשכת.
במלחמה הזו למדנו כי לעיתים מנצח זה שנשבר אחרון. הדאגה הקיומית האמיתית המרחפת על ראשינו עתה נובעת מסימני השבירה שמגלים לאחרונה קברניטי המדינה. "רק חמור אינו משנה את דעתו", היה נוהג לומר משה דיין, האיש שהפך את האופורטוניזם לדגל.
אריאל שרון, שאינו רוצה להיחשב חמור, החליט לאחרונה להפוך את עורו. אך לא רק על העור ויתר, גם בעמוד שידרה כבר אין לו צורך. ועקרונות היסוד של חיינו בארץ הפכו לו לנטל. אחרי שוויתר על העיקרון כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. ועל העיקרון כי מדינה פלסטינית ממערב לירדן מהווה איום קיומי לישראל, הוא מוותר גם על העיקרון כי כל פתרון לסכסוך יכול להיות מושג רק במשא ומתן ישיר בין שני הצדדים.
עוד לא חלפו שישה חודשים מהשקת תוכנית ההתאבדות הלאומית המכונה מפת הדרכים וכבר נואש ממנה, אימץ את האידיאולוגיה והסיסמאות של השמאל הקיצוני, שפעם נחשב בגלל דעותיו אלו כמשתף פעולה עם האויב, ואחרי שלבש את חולצת "שתי מדינות לשני עמים" הוא עולה עתה על סוס ה"ההתנתקות החד-צדדית" – ורוכב לעבר השקיעה. זריחה של יום חדש ודאי אין כאן.
ראש הממשלה אומר כי אם הערבים לא ימלאו את חלקם במפת הדרכים, הוא יבצע "שינוי בפריסת חלק מהיישובים". אין זו אלא עקירת יישובים שעברה מכבסת מילים. ומדוע? "מטעמים ביטחוניים, לא מדיניים", אומר שרון. נסיגה מטעמים ביטחוניים עושה רק מי שנוצח בקרב.
בלא הסכם ובלא תמיכה בינלאומית ודאי יימשך הטרור. ומה נעשה אז? נשב תחתנו בדממה? נבליג? במהרה ניאלץ לחצות את הגדר ולהילחם שוב בקסבה של שכם ובמחנה הפליטים של ג'נין, ונשוב ונחזור אל מאחורי הגדר שבנינו. נחזור לשלוט בשטחי יש"ע.
שרון, המבקש שוב להרוס יישובים פורחים ולהגלות מתיישבים, ייאלץ לשוב ולכבוש את השטח שנסוג ממנו כדי להפסיק את הטרור, ובדרך יחלפו כוחות צה"ל על פני הריסות היישובים היהודיים שעברו "פריסה מחדש". תוכניתם של הפלסטינים לשבור את רוחה של החברה הישראלית לא צלחה, אמר שרון. אבל מי שחש שהערבים מצליחים לשבור את רוחו של ראש הממשלה – אינו טועה כנראה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
