היומנאים: געגוע, כאב וזעם
המדור הפעם בסימן עצוב: בלוגר שכותב מכתבים לאח קטן שלא יחזור, יומן של אם חד הורית צעירה החולה במחלה קשה וטיינאג'רית שמתמודדת עם התקפי שנאה עצמית
1. שם הבלוג: מכתבים למאור
הבלוגר: GOAway, בן 29,כותב על ולאחיו הקטן, מאור, שנהרג בתאונת דרכים בגיל 17, לפני כשנה וחצי. הפוסטים הקצרים של GOAway אומנם מדווחים על חיי היומיום שלו, אך ככל שמעמיקים בצלילה לתוך הבלוג, נחשפים רגעים קטנים ומקסימים מחייו של מאור ז"ל ולאהבה העזה בין שני האחים.
הגדרה עצמית: "מכתבים לילד אשר אהבה נפשי"
מצב הרוח: עצוב ומלא געגועים.
ציטוט אופייני: "בלעדיך, הדברים אינם כפי שהיו. חסרה המוזיקה שלך בבית (ואבא שמנסה להבין מה אתה מוצא ברעש הזה), חסרים החברים שלך שבאים ויוצאים 24 שעות ביממה, חסרים הספרים והמחברות שלך שפזורים בחדר, חסר האור הכחלחל מהמחשב שלך שדלק 24 שעות ביממה, הרעש של האופנוע שלך כשהיית מגיע הביתה, הסיפורים המצחיקים עד דמעות שהיית מספר לנו.
אתה חסר. כמה חודשים לפני התאונה אמרה לך המחנכת שלך במילים האלו: "אני מורה כבר יותר מ-20 שנה ומעטים התלמידים שלמדתי מהם משהו. ממך למדתי שיעור מאלף לחיים".
ציטוט אופייני 2: "בלילות האחרונים אני לא נרדם. השעון מתקתק לו את השעות הקטנות ואין טעם לנסות לישון. כשאני כבר נכנס למיטה מתחילות המחשבות לנדוד ומשום מה השבוע הן כולן נעצרו באותו יום נוראי ובשבועות שבאו אחרי זה. אני מנסה לסדר את המחשבות כדי להוציא אותן אל הכתב, כאן ביומן הזה שמרכז את הימים האלו, את הימים ההם ואת מה שהייתי רוצה לספר לך אבל אין לי איך.
אני נזכר בכל אותם לילות שהייתי אצל ההורים, בשיחות שלנו לפני שנרדמים, איך בחושך היית פותח את סגור ליבך ומוציא את כל הקשיים והמחשבות שבאור יום לא העזת".
אבני דרך: ביום הנורא הזה, לפעמים אני, לפעמים אתה, כה זקוקים לנחמה, סוגרים פה בחמש, אז יש לנו דקה, הקלטת הלוהטת
2. שם הבלוג: החיים שלי עם ענת
הבלוגרים: ענת, אם חד הורית צעירה, החולה במחלה קשה, מעלה בעזרתו של בן זוגה התומך, היתקליף, תמונות קצרות, כואבות ומעוררות התפעלות מיכולת ההתמודדות עם מחלתה של ענת והשפעתה הגדולה על חיי הסובבים אותה.
הגדרה עצמית: "ענת, אשה צעירה החולה במחלה קשה ונדירה, משותקת ברוב גופה, חרשת ואילמת, היא הגיבורה של הסיפור הזה. אני (גבר בריא לגמרי), בן זוגה, חברה לחיים, אספר אותו מנקודת מבטי: עבר, הווה ועתיד. זה סיפור על הדרדרות גופנית איומה - ועל התפתחות נפשית מופלאה; על מאבק בגורל - ועל ההשלמה עימו; על כמיהה למוות - ועל האחיזה הבלתי מתפשרת בחיים. זה סיפור על אהבה אחת ששורדת למרות - ואולי בזכות - כל הקשיים. זה הסיפור של החיים שלנו".
מצב הרוח: רגיש ואמיץ.
ציטוט אופייני: "אני רואה בעיניה, אפילו שהיא לא אומרת כלום, כמה היא כמהה לשוחח איתו כאם רגילה עם בנה. או לפחות כמו שהפיליפינית זוכה לשוחח איתו. כמה היא רוצה לספר לו סיפורים ולשיר לו שירים, לקחת אותו למיטה בערב אחרי המקלחת, וללוות אותו לשינה. כל הדברים הפשוטים שהעובדת-הזרה זוכה להם, במקומה. כמה היא היתה שמחה לקום בלילה לקול הבכי שלו. כמה היתה שמחה לשמוע אפילו את הקול הזה. אבל כל אלה הם דברים שאינם בהישג יד. אז בינתיים, עד שבן יגדל קצת, וילמד לתקשר עם אימו בעצמו, אני הקול שלה".
ציטוט אופייני 2: "הרבה נשים יפות כשהן במיטבן. אחרי שקמה, התרחצה, התלבשה, התאפרה והתבשמה, יכולה כל אשה כמעט להראות טוב, וכמה נשים יכולות להראות טוב מאד, אפילו מרשים. אבל תראו לי אשה ששוכבת במיטת בית חולים, צלקת ענקית חוצה גולגלתה מצד לצד, כל מיני צינורות יוצאים ונכנסים לגופה, על איפור כמובן אין מה לדבר, והיא יפה להפליא. אפילו בסרטים לא יצליחו לעשות את זה, עם כל האיפור והתאורה ופעלולי המצלמה.אבל ככה זה עם ענת. בכל מצב, כל מצב - היא יפהפיה".
אבני דרך: ענת ואני נפגשים, המחלה, מה יוצא לי מזה, קולה של אמא, ענת מגיבה, ילד גדול, יופיה אינו ידוע, המפלצת האפורה
3. שם הבלוג: פוליאנה לא מתה
הבלוגרית: ציפורן חודרנית, טינאייג'רית בת 17, חובבת ציור ומוזיקת רוק, מטיילת בין מחשבות על שנאתה כלפי מערכת החינוך, חששות בנוגע לגיוסה המתקרב לצבא וחותכת את החיים במילים מושחזות.
הגדרה עצמית: "מסמר חלוד עד ריקבון מלא"
מצב הרוח: מהורהר ודחוס.
ציטוט אופייני: "תשנאו אותי במילים, תטיחו נעליים וצלחות, תשרטו, שונאת כששונאים בשקט, זה לא פועל. כן הציור עומד עקום כבר כמה חודשים והדלת מעקמת אותו יותר עם כל כניסה לחדר. הגיטרה מאובקת, מופקרת בין השטיח לערמת הספרים בפיזיקה. ואני שונאת. משליכה את הבגדים לכל עבר. "אין לבוא לאנשים בטענה מוגזמת בעניין הגדרת הנפש". ואני שונאת. אין לי ברירה אלא להתקפל, לחבר בין הברך לסנטר, בין הבטן לירך ולהיגעל. יושבת בין שרידיי הטרום גמורים של התקפות השנאה העצמית.
זה לא מקסים. אלו לא הנעורים הרומנטיים. ואני לא אגדל להיות אישה בת 30 נמנעת משידוכין כי אין אפילו ניחומים בקריירה. ואין ניחומים בנישואין. אז למה אני אגדל. והצנצנת עומדת על המסך, דופקת על הדפנות, זה זמן איכות עכשיו".
ציטוט אופייני 2: "שוכחת ומרככת הכל. כל הדיבורים נשמעים כמו שיחות קטנות באוטובוס. ציחקוקים מרוחקים, רצינות של פוליטיקאים, מנוע רוטט. ואני מרכינה בהפסקות את הראש וקוראת. כיתה י"ב גרמה לי לא לראות שום תועלת בשידרוג. ואין שום תוכן מורבידי בעניין. לא שוקעת בשום הרהורים בנוסח סילביה פלאת' על גסיסה, על סופיות. אצלי הכל הרבה יותר שטחי, אבל עוטפת את זה במבט מהורהר ושקוע. מזמן לא אהבתי מישהו חי. רק מתוך הרגל מרגישה ביישנות ליד יאק".
אבני דרך: קריאה אקראית היא שם המשחק
קריאות מהירות לסיום:
לפנייה לכתב/ת 
