אתם לא עושים טובה
יש משהו פגום במכלול של חלוקת התפקידים וחלוקת התקציבים בין השלטון המרכזי ובין השלטון המקומי – ומערכת החינוך מספקת דוגמה מובהקת לכך
"אנחנו נאבקים על מעמדו הנרמס של השלטון המקומי", הסביר שלשום אחד מראשי העיריות את ההחלטה של עמיתיו ושלו להשבית את בתי הספר.
"במהלך השנים נדרשנו להוציא מתקציבנו למען נושא החינוך... על אף שאנו לא חייבים זאת", הוסיף יו"ר מרכז השלטון המקומי, שגם הסביר: "אנחנו לא מוכנים להיות הצינור שדרכו הממשלה פוגעת בהורים". לקרוא, ולא בדיוק להבין איך עניין אחד נקשר במשנהו. אבל אולי גם להבין למה העסק הזה חורק.
נגיד שמעמדו של השלטון המקומי אכן נרמס על גב התלמידים (וההורים). אתם רוצים להציל את הנכס המופלא הזה? כל-כך מעט ילדינו ואנחנו נחשבים בעיניכם, אדונים ראשי הרשויות המקומיות, חודשיים בלבד לאחר שבחרנו אתכם?
נראה שכן. אחרת, איך צץ הסגנון הזה של "נדרשנו", "תקציבנו", "אנו לא חייבים"? איך קורה שאנו האזרחים שומעים שאתם, בעצם, עושים לנו טובות באמצעות כספים שגייסתם ממקורות נעלמים? איך קורה שאתם מתקשים להבין כי נבחרתם – וחיזרתם אחרינו במרץ כדי שנבחר בכם – כדי לספק לנו שירותים במימון המסים שאנו משלמים לקופה הציבורית בכל הצורות שלה?
יש משהו פגום במכלול של חלוקת התפקידים וחלוקת התקציבים בין השלטון המרכזי ובין השלטון המקומי – ומערכת החינוך מספקת דוגמה מובהקת לכך. קצת קשה להבין מדוע רוב המורים הם עובדי מדינה ואילו שרתים, עובדי מנהל ומאבטחים מקבלים את שכרם מהרשויות המקומיות. קל וחומר אם השכר הזה מגיע לרשויות המקומיות מהממשלה (כלומר, מהמסים שאנו משלמים במישור הארצי). האם זה הסידור היעיל ביותר והזול ביותר? במילים אחרות, אם אמנם משרד החינוך צריך לספק את השירותים הנלווים להוראה באמצעות קבלני-משנה, אולי יש מי שיעשו זאת טוב יותר מהרשויות המקומיות?
לחלופין, אם הרשויות המקומיות אינן חייבות להוציא לחינוך כסף מתקציבן (שגם הוא, כמו התקציב הממשלתי, לא שלהן אלא שלנו, הפעם כמשלמי מסים במישור המקומי), מדוע הן עוסקות בכך? מה ההסבר לפרץ ההתנדבות הזאת, שעכשיו מאיימים עלינו ראשי השלטון המקומי להפסיק אותה (ועוד כדי שלא להיות צינור לפגיעה בנו)?
יש כמה תשובות סבירות לשאלות האלה. מתקבל על הדעת שמנגנון השלטון המקומי, בדומה להרבה מנגנונים אחרים, אינו שש להתפרק מנכסים – לשמוט מידו נחלות, תקציבים ותקנים למינויים. הדעת נותנת שקבלת כספים מהשלטון המרכזי והיכולת לתמרן בהם עד שיגיעו ליעדם אינה נפסלת על הסף. וכמובן, מי ראש העירייה שייוותר בנקל על האפשרות להודיע לבוחרים כי החינוך בראש מעייניו?
ומן הכיוון ההפוך, קשה לראות את הממשלה מעניקה אוטונומיה חינוכית גמורה אפילו לרשויות מקומיות נבחרות. קשה לראות אותה מאפשרת להן לגבות מאזרחיהן את כל חלק המסים שלהם המוקדש לחינוך, ולשאת, באמצעות הכסף הזה, במלוא האחריות לחינוך בתחומן.
בקיצור, רק פתי יאמין שבקרוב יהיה אפשר לחולל מהפכה מהירה ולקבוע בצורה רציונלית את חלוקת הסמכויות בין הממשלה ובין השלטון המוניציפלי, אפילו בעניין החינוך לבדו. אבל גם הרבה לפני המהפכה צריך למנוע מראשי הרשויות המקומיות את המשחק הקל והמופקר בבתי-הספר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
