סימנים של עוצמה

נפתח בקלישאות: הקדים את זמנו, משתבח עם השנים, ממשיך ומהדהד עד עצם היום הזה, אבן דרך, קו פרשת מים, ציון הדרך המשמעותי ביותר בקריירה, המציא את הרוק הישראלי מחדש, "סקרימדליקה" שלנו. עכשיו אפשר להמשיך.

"סימנים של חולשה", שיצא לאור לפני עשר שנים (תחילת ינואר 94'), הוא תקליט שאפילו גבב הקלישאות הארוך ביותר שתחשבו עליו לא יכול למצות אותו באמת. כי כמו יוצרו, ברי סחרוף, הוא עמוק ממה שמילים יכולות לתאר. והוא נורא נורא יפה. וזה סוד קסמו, היופי האסתטי, האמנותי, אותה צלילת עומק מרשימה בעוצמתה אל תהומות פעורים של עושר מוזיקלי, מרחב צלילי מורכב ונדיר, בסאונד שמותיר אותך משתאה. צלילה שמעמיקה מטה מטה, לנקודה המדויקת שבה אתה יכול לגעת במשהו קצת מושלם, במקום בו הרוק מתחבר לאלקטרוניקה, כששניהם במיטבם, שם תוכל לחוש את פעימות הלב. ברוך הבא למציאות של הסאונדים, המצלולים, תדרי ההקלטה, הלופים, הנגינה - הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית.

"סימנים של חולשה" הוא אחד הקונצנזוסים היותר מובהקים בקרב בני שבט הרוק הישראלי - אמנים, אנשי תעשיה וקהל כאחד. במשאל התקליטים הגדולים של כל הזמנים שערך ynet הוא הגיע למקום הראשון מבין התקליטים העבריים ולמקום ה-11 בכלל. עבור רבים מצרכני הרוק הישראלי זה התקליט הכי טוב שנעשה כאן אי פעם. 

ולמרות הכל, צריך לציין שמבחינת מכירות, זה אחד מתקליטיו הפחות מצליחים של סחרוף. זהב, על 20 אלף עותקים, הוא עוד לא קיבל. יש עוד תקליטים בהיסטוריה של הפופ ("הוולווט אנדרגראונד וניקו" למשל, או "אהוד בנאי והפליטים"), שמשקלם הסגולי והשפעתם עולים לאין שיעור על הצלחתם המסחרית. וכך גם "סימנים", אבן יקרה שהוטלה לפני 10 שנים לשוליה של ביצה, שחובביה התעניינו אז בעיקר בלהקות חדשות, ופחות ביוצרים ותיקים. היא אמנם שקעה לקרקעית, אבל הגלים שיצרה מהשוליים לכיוון המרכז הפכו לזרמי עומק שבסופו של תהליך יצרו את המערבולת. וכמו רוב האבנים היקרות בקרקעיתה של הביצה המוזיקלית, גם "סימנים" הפך לבייבי של יודעי חן וצוללני עומק. כל אותם אלה שההתהדרות בנוצות האיכות של חבורת סוד מוחלט בהחלט תרבותית היא לחם חוקם.

והם צודקים. מדובר במופת להבעה אישית אמנותית, ליכולת של יוצר לבטא עצמו, לחיבור חד-פעמי אולי בין שני מוזיקאים מעולים משני דורות שונים (ברי לצד רע מוכיח) שעבורם האולפן הוא מצד אחד חדר מלא צעצועים ואפשרויות משחק כמעט ללא גבולות, ומצד שני המקום להפגין בו טעם משובח ורמת דיוק עילאית של אבחנות. כמה שלא מאזינים לו, הוא לא נמאס, לא נשחק, עדיין רלוונטי, יש שיאמרו ממכר.

למה לו פוליטיקה עכשיו

סחרוף הגדיר אותו כסולו הראשון שלו ללא פורטיס, למרות ש"הכל או כלום", היה אלבום הסולו הראשון הרשמי שלו. במילים אחרות, זו הפעם-הראשונה-שברי-באמת-עשה-מה-בזין-שלו. בתקליט הזה זה בא לידי ביטוי בפריצת דרך מוזיקלית לעולמות חדשים - וגם במה שאין בו. אין למשל ב"סימנים" שירים פוליטיים, לפחות לא במובן המסורתי של כתיבה פוליטית כפי שהיתה מקובלת ברוק הישראלי עד אז. ב"כמה יוסי", שרבים רואים בו את השיר הטוב ביותר שכתב סחרוף מימיו, יש אמירה מסוימת, ב"רעש לבן" יש סוג של התרסה, וזהו בערך.

האנומליה של הרוק הישראלי, שמקורה בעיקר בחינוך למוזיקה אלטרנטיבית וניסיונית שספגו מאמיני הרוק אצל הכהן הגדול י. קוטנר במקדש גל"צ בחצי היובל האחרון, איפשרה לסחרוף, מוזיקאי אקספרימנטלי על גבול האוונגרד, גיטריסט שמצטיין בסאונד ניו-ווייבי קריר וזמר בעל קול מוגבל, להפוך לבון-טון. הזינוק בפופולריות הגיע אמנם ב"נגיעות", אבל הבסיס היה שם עוד קודם. "סימנים", בדומה נניח להקלטות הראשונות של "נושאי המגבעת", הצליח לקלוע בנקודת זמן מסוימת לליבם וטעמם של האנשים הנכונים, שהיטיבו לגלגל הלאה את בשורתו, אל האנשים החדשים, לא רק משום שאהבו אותו, אלא גם משום שהודו לו על שחיבר אותם לעולם בזמן אמת.

וכך קרה ש"סימנים", אלבום אלטרנטיבי למהדרין, הרוויח מכל העולמות, ויישאר פנינה, אולי חד-פעמית. אין כמעט יוצר רוק ישראלי שפעל בעשור האחרון ולא הושפע ממנו, או לפחות למד ממנו פרק בהילכות עבודת אולפן וביטוי אישי. זה ה"חתונה לבנה" של שנות התשעים. קלאסיקה. 

"סימנים", כיצירה שלמה, מתחילתה ועד סופה, הוא פס-הקול המושלם לעשור ההוא, זה שהסתיים בסוף המילניום. רגעים והזיות מתוך עולמו המסוייט של ניצול תרבות הרעש הלבן, שפעם מתבוסס עם נפתלי הדג ופעם צולל עמוק בקצפת, פעם חושק לרקוד כמו אלביס פרסלי ופעם לשתות את הדמעות של לילי.