למה הפסיד נתניהו?
100 ימי השביתה הסתיימו בתבוסתו של נתניהו במאבק על דעת הקהל, וביצירת מחנה חדש ומפתיע שמתייצב נגד מדיניות האוצר
דו"ח המועצה לביטחון לאומי, הקובע
כי המשבר החברתי-כלכלי הוא האיום האסטרטגי האמיתי על ישראל מספק מסגרת הולמת לבחינת תוצאות שביתת 100 הימים.
בעוד העיתונות עסוקה בשאלה מי גבר על מי ומעניקה לפרץ ניצחון בנקודות או אפילו בנוק-אאוט, היא מתעלמת מן התבוסה האמיתית של נתניהו - במאבקו על דעת הקהל.
במהלך תקופת העיצומים החלה להסתמן תפנית מעניינת בקרב. שוב לא היו אלה רק ההסתדרות או הארגונים החברתיים שזעקו חמס. הביקורת, גם אם מעודנת, החלה להישמע גם מצד אלה שנתניהו התיימר לייצגם, ובעיקר התעשיינים.
נתניהו החל את המאבק על התקציב בשמה של אידיאולוגיה תאצ'ריסטית, שאותה שיווק במיומנות של סוכן מכירות ומטיף מיומן, כשהוא נודד עמוס בתרשימים ובדימויים בסגנון "השמן והרזה" מאולפן לבמה. אל מול כישורי השיווק של שר האוצר נראה פרץ חסר סיכוי. חזרתו האינסופית על "זכויות העובדים" ו"סולידריות חברתית" נראו כסחורה ארכאית אל מול בשורת השוק החופשי של נתניהו.
גם שביתות ועיצומים קשה לשווק, וקל היה לקנות את דעתם של הישראלים המותשים בטענה שהשביתות מייצגות אינטרסים של ועדים גדולים ומונופולים. עמדות האוצר קיבלו גיבוי נוסף וחסר תקדים בעיתונות, כאשר רוב הכתבים הכלכליים נרתמים למאמצי השיווק. ואולם, בניגוד לכל הציפיות, בתום 100 ימי השביתה נראית האידיאולוגיה של האוצר חלולה מתמיד, כשהיא סופגת ביקורת מכל הכיוונים, גם מבלתי צפויים.
האוצר מתחסד
הערעור הראשון על תוכנית האוצר בא דווקא מצדם של כלכלנים, שהצביעו על כך שהיא נעדרת כל מנופי צמיחה, ורק תגדיל את אי השוויון הכלכלי. צהלותיו של נתניהו לנוכח נתונים המבשרים על התאוששות במשק נדחו על-ידיהם כמוקדמות מדי, ובכל מקרה, הם טענו, שינויי המגמה הם תולדה של התאוששות בשוקי הייצוא של ישראל, ואין להם כל קשר למדיניות האוצר כאן.
מידת ההתחסדות של האוצר בדבר דאגתו לאזרח הקטן נחשפה בסדרה של דו"חות, שפורסמו בחודש האחרון, ושהאירו את הממדים המבעיתים של העוני בישראל, אי השוויון, הדלות והעליבות, שאליהם דוחקת מדיניות האוצר את הישראלים. עלייתה של ישראל לצמרת אי השוויון והעוני בעולם התעשייתי הופכת את הבטחותיו של נתניהו לעשות את ישראל למדינה מתקדמת לבדיחה עצובה.
מדיניות האוצר זכתה לביקורת גם מכיוונו של המגזר התעשייתי, שיש לו עניין בדמות החברה הישראלית כמשווק וכמעסיק. נציגיו הדגישו כי הפגיעה האנושה בכוח הקנייה משתקת את המשק, והעמידו את הגדלתו כיעד הכלכלי הדחוף.
גם הרפורמות של האוצר בשוק הפנסיה, שנועדו לכאורה "לייצב את הקרנות", עוררו ביקורת מצד מומחים, שחלקו הן על נתוני האוצר והצביעו על כך שהפניית הקרנות לשוק ההון תערער את יציבותן, ותפגע בהכנסתם העתידית של העמיתים.
חזית נוספת שפתח האוצר היתה נגד עקרון העבודה המאורגנת. הצמד אוריאל לין וח"כ רוחמה אברהם, שהסתמנו כלהקת המעודדים המרכזית של נתניהו, הנפיקו בקצב מסחרר רעיונות להגבלת זכות השביתה, הזכות להתאגדות, וצמצום סמכותו של בית הדין לעבודה, שאומצו בהתלהבות על-ידי האוצר ואולי אף היו יוזמה שלו.
חזית חדשה
והנה,גם כאן לא רק ההסתדרות יצאה להגן על האינטרסים הטבעיים שלה, אלא גם חוגים מקרב המעסיקים הפרטיים, שהצביעו על האנרכיה שתשתרר ביחסי העבודה אם יתקבלו ההצעות הללו. במקביל, נחשף בית הדין לעבודה כגורם המסוגל לשקול שיקולים ענייניים, ולהצעיד את יחסי העבודה אל חוף מבטחים.
בתוך שביתת 100 הימים התחולל שינוי גם מכיוונו של בית המשפט העליון. רק אתמול תבעה השופטת דורנר מהמדינה להגדיר מהו "קיום אנושי בכבוד". גם השופט אהרון ברק, שבשני העשורים האחרונים העניק לתאצ'ריזם הישראלי מעטפת של הגינות וגיבוי משפטי, החל לגלות את הזכויות החברתיות. דבריו הנוקבים בנוגע לזכויות אלו היו ביטוי להכרה הגוברת בחוגי הממסד שתהליך ההתפרקות של החברה לנוכח הגידול באי השוויון אכן הופך לאיום אסטרטגי.
בחושי המשווק שלו, מיהר נתניהו לקרוא את התנודות בדעת הקהל, ולאחרונה שינה את זמירותיו וגילה עניין בכוח הקנייה של האזרחים. תפנית זו אינה תולדה של שינוי בהשקפת עולם, אלא הסתגלות להתנגדות הגדולה שבה היא נתקלה מצד מי שהאוצר קיוו כי יהיו תומכיו.
שביתת 100 הימים הגדירה מחנות חדשים בחברה הישראלית. מצד אחד, נתניהו, קומץ משפחות ההון, חברות כוח האדם והספקולנטים בבורסה. מולם מתייצבים ההסתדרות והעובדים, התעשיינים וגורמים בממסדים הציבוריים, המצביעים על הכשלים הפנימיים בתוכנית האוצר, ועל הצורך בדרך אחרת, שתייצב את החברה הישראלית תוך הגדלת השוויון הכלכלי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
